"מחסום לא יעצור את האמת"
ביישוב שלה ממשיכים להתעלם מהפינוי - אבל דינה אברמסון כבר מבקשת עזרה. יומן נצרים
חודש ומשהו נשאר, כך מספרות לי כותרות העיתונים. אני מביטה סביב ולא רואה תכונה מיוחדת. חודש ומשהו נשאר לפי דברי האנשים, ובנצרים ערכו דיון מיוחד אם מותר בכלל להזכיר את המילה התנתקות, אם מותר בכלל לדבר על זה שיש בנמצא כזו תוכנית.
כמה נשים טענו שבכל זאת אולי יש כמה מחשבות או פחדים שחודרים אליהם דרך אמצעי התקשורת, וכמה נשים טענו שתוכנית ההתנתקות היא עבירה, היא מחלישה ולא צריך לחשוב מחשבות מחלישות. כולם סיכמו שתוכניות מדיניות הן בנות חלוף, מציאות שאנשים בוראים. אבל יש אלוהים והוא ינצח.
חודש ומשהו, זה ממש כמה ימים. אני מביטה סביב על היישוב ולא מבינה על מה מדובר - הדשא ירוק מתמיד, אנשים הולכים ובאים. שגרת יום רגילה לחלוטין, הורים רושמים ילדים לשנת הלימודים הבאה, אורחים באים. הכל שלו, רגיל, שגרתי מאי פעם. תוכנית ההתנתקות? מה זה?!?
לבסוף מצאתי כמה סממנים שמדברים על זה. עלון מיוחד נשלח לסבא וסבתא של כולם ובו מילות חיזוק ונחישות לרגל המצב. כותרות העלון היו "לא יהיה פינוי!", "עלינו להתגבר על המחסומים והעיכובים הנפשיים ולעמוד בתפילה" "לגיבורי נצרים תודה", "שעת מבחן", "אמונה בפועל", "שהחיינו וקיימנו לזמן הזה".
ובסוף העלון כתב ילד בכיתה ה' כיצד הוא מרגיש בנצרים בתקופת ההתנתקות. והרי הדברים של אריאל מכיתה ה' לסבא וסבתא ככתבם וכלשונם:
"אנחנו נמצאים היום כדי לשמור על ארץ ישראל בשלמותה. אני מרגיש בלבי שלא יהיה פינוי התנחלויות, משום
"אם חס וחלילה תהיה התנתקות, אני סומך על הוריי שיידעו מה עושים, למרות שיהיה לי קשה מאוד לעזוב את שכניי את חבריי, ואת כולם ביחד, ואת ביתי, ואת המקום האהוב עליי מאוד. בקיצור, אני לא רוצה שיהיה פינוי ובוודאי כולם לא רוצים. זה קשה לכולם ביחד, ומי שאומר שזה טוב הוא טועה לגמרי, בגלל שהקב"ה אמר לאברהם 'לך אתן את הארץ הזאת ולזרעך עד עולם'".
בשבוע האחרון פיתחתי התמכרות חדשה לראות איך כובשים את מכוניות ישראל עם סרטים כתומים. בסוף היום הבנתי, שכל הסרטים הכתומים, וההפגנות הגדולות, והעלונים וחסימות כבישים, הסברה מבית לבית - הכל טוב ויפה. אבל מה ששכחנו באמת זה "גאווה לאומית" - "עזות דקדושה". שכחנו שאנחנו לא צריכים להתנצל או לתת דין וחשבון לכל מי שהחליט שעבור השקט הפרטי שלו, הוא יוכל למסור חלקים מישראל. שכחנו את זה בשם הרצון שלנו להיות אומה ככל האומות.
וכל מי שחלקים מאדמת ישראל לא מעניינים אותו, יכול לעשות סיבוב לכמה שנים לחו"ל. אולי שם יוכל להחליף את המשקפיים ולחזור לארץ עם דעה צלולה יותר והבנה עמוקה שאת הארץ הזו, הקדושה, את הנשמה של העם, לא מוסרים לחבורת קניבלים.
במציאות המורכבת, בין פינוי להתנתקות, מנסה מדי יום רביעי דינה אברמסון להשמיע את קולה ואת קול חבריה בנצרים ובגוש קטיף.
נא להמתין לטעינת התגובות
