מחבלת במחסום – גרסת גוש-קטיף
דינה אברמסון, שבילתה כל חייה בגוש קטיף, מספרת על תלאותיהם של התושבים באזור, שמתמודדים עם שורת המחסומים והחיילים בדרך הביתה. יומן נצרים
כששוטרים חוסמים את תומכי גוש קטיף בכפר מימון, הצועדים רוקדים. כשחיילים חוסמים אותם הם שרים, כבר הרבה זמן לא ראינו מאורע מרומם שכזה.
מחבלת במחסום: תיאור קצר על הדרך הביתה של תושבת נצרים (להלן "נצרינה").
בבת אחת החיים השתנו, כשאת הדרך הביתה מיום שיגרתי מונעים שלושה מחסומים. את המחסום הראשון ביד מרדכי עברה "נצרינה" בלי בעיה מיוחדת רק בגלל שהרכב נראה חדיש.
המחסום השני הוצב ליד קיבוץ מפלסים. "נצרינה" מתבקשת לעצור את הרכב ולהציג תעודות זהות של כל הנוכחים. "אני תושבת נצרים", היא אומרת, "תנו לי להגיע הביתה בלי לעבור השפלה, זה משפיל להציג תעודת זהות רק כדי להגיע לבית שלי". והשוטר כמו במנטרה משוננת היטב עונה לה: "זו הפקודה שלי, תביאו תעודת זהות".
דין ודברים ארוך מתקיים בין השוטר לאנשים ברכב עד שלבסוף אבא של "נצרינה" מתפרץ בסערת רגשות: "לא בשביל זה סבא שלי וסבא שלך הגיעו לארץ, כדי לעצור יהודים בדרך לביתם". הוא שולף מתיקו טלית שהיתה שייכת לאביו. אביו נרצח לפני ארבע שנים ועל הטלית נותרו כתמי דם. "לא אותנו
כאילו לא מספיק בסערת הרגשות הזו, מגיעים יושבי הרכב למחסום שלישי, שם מחכה שוטר יס"מ במדים אפורים. "תעודת זהות בבקשה", הוא אומר ויושבי הרכב עונים: "לא נסכים להציג תעודת זהות בדרך הביתה". השוטר: "אני עומד כאן כבר 12 שעות אין לי אפילו כוח להתווכח. זה המחסום שלי ותעשו כאן מה שאני אומר".
"זה הבית שלי", אומרת "נצרינה", "כאן גדלתי כל החיים, אתה כאן רק 12 שעות". תחושות של חוסר אונים מתחילות להשתלט על הגוף. מישהו אחר כבר שולט לי על החיים, מישהו קובע מתי אגיע ומתי אעבור. הכל השתנה.
הלילה כבר ירד. יותר ויותר אנשים התחילו להגיע. אמה של "נצרינה" מגיעה עם כל האחים הקטנים, נשים שחזרו מקורס בירושלים, כולם רוצים להגיע הביתה והכל מסביב מוקף חיילים ושוטרים. "נצרינה" מתחילה להרגיש כמו מחבלת, שצריך לעשות הכול על מנת למנוע ממנה לחצות. האיום על היכולת שלך להגיע הביתה, מעורר כזו סערה רגשית שהקבוצה מחליטה ללכת ברגל.
שוטר תופס את הבחורה הראשונה ומעיף אותה בברוטאליות לצד. כל הנשים פורצות בבכי, "נצרינה" שומעת את עצמה פתאום צועקת "תעזוב אותה". העיניים שלה קולטות פתאום שכל השטח מוקף חיילים שעומדים בשורה. "תנו לי לעבור", היא מבקשת. "אנחנו לא יכולים. זו פקודה", הם עונים. "ואם היו אומרים לכם לירות בי הייתם גם יורים?", היא אומרת. "במצב של ימינו, אולי כן", אחד מהם משיב לה. "נצרינה" פונה לשוטר ושואלת: "מה התפקיד שלך?" והשוטר עונה: "חוקר פשעים". "מה אני פושעת? מה, אני מחבלת במחסום?", תוהה "נצרינה".
במשך שמונה שנים, כל שבת, היא אירחה חיילים בביתה, אחיה שירת באוגדת עזה, איך פתאום הם הפכו לשני מחנות שונים?. "התבלבלתם", היא אומרת, "אני לא מחבלת במחסום", והם עונים: "אנחנו יודעים, גם אנחנו שונאים להיות כאן".
במציאות המורכבת, בין פינוי להתנתקות, מנסה מדי יום רביעי דינה אברמסון להשמיע את קולה ואת קול חבריה בנצרים ובגוש קטיף.
נא להמתין לטעינת התגובות
