אין עוד יום, אין עוד דקה
שבועיים לאחר ההתנתקות, לא נשאר כמעט דבר ממה שהיה עד לא מזמן גוש קטיף. הבתים היפים הפכו לעיי חורבות ומסביב שולט הצבע האפור
אפור וריק מרגיש גם בפנים. הפקקים של מחסום כיסופים כבר לא קיימים. מאות המתנדבים, שזרמו לגוש קטיף לפני הפינוי כדי לחזק את המתיישבים, מסיימים את העברת החממות. רוב הציוד כבר פורק והועבר. רק חממות בודדות עדיין נותרו על תילן. בחממות החדשות, שהועתקו לאזור אשקלון, כבר החלו החקלאים שפונו מהגוש לעבוד. אין להם זמן לחופשת שיקום ארוכה. המחזוריות של הטבע, של הפלפל ושל עגבניות השרי, מכריחים אותם להכין את האדמה לעיבוד.
בצידי הכבישים לא נותר הרבה. אפילו שלטי הדרכים, שהצביעו על הכניסה ליישובי גוש קטיף, נלקחו למזכרת על ידי המפונים לאוהלים ולאתרי הקראווילות, שם הם משמשים כסמלי זיכרון, מעין גרסה עדכנית לפינת הטיח האפורה שנהוג להשאיר בכל בית כזכר לחורבן ירושלים.
בכניסה לקטיף נצבע שלט היישוב והוחלף בשלט "עוד נשוב". אם תשאלו את רוב ילדי הגוש, שמתגוררים כרגע במלונות, היכן נמצא הבית שלהם הם יאמרו את שם היישוב שבו גרו עד לא מזמן. האם התשובה "נוה-דקלים" תינתן גם בעוד כמה שנים מהיום, כמו הפלשתינים שחולמים לחזור לרמלה, ליפו או לצפון תל-אביב? ימים יגידו.
רחבת המכולת של גני-טל נראית כמו חפ"ק לפני יציאה לקרב. שלושה טנקים, דחפורים ומשאיות. מסביב, מישור ענק של אפור, בטון וברזלים. כמעט ואף מבנה כבר לא עומד על תילו ואפילו חלק מהעצים נעקרו ממקומם והועברו. ההרס והשממה מקשים על
אני מזהה את הבית שבו ישבתי לפני חודש ובו שמעתי מבני המשפחה שגרו בו שלא תהיה התנתקות. השטיח האפור, שנותר מיותם, הוא עדות למה שהיה עד לפני שבועיים בית החלומות של זוג צעיר עם חמישה ילדים ושני כלבים. בית הכנסת הריק עומד במרכז היישוב. נוכחותו בולטת על רקע החורבן שמסביב.
אני מטפס על ההריסות האפורות, מחפש שריד לחיים השוקקים שהיו כאן. אבל אין עוד יום, אין עוד דקה. הקבלנים, המופקדים על עבודת ההריסות, עשו עבודה יסודית. החיילים הבודדים שנמצאים במקום נראים מותשים ומשועממים עם מבט עצוב, אפור וריק.
בנוה-דקלים, בירת גוש קטיף, החורבן בולט אפילו יותר. פני השטח השתנו לחלוטין. מקצה אחד של היישוב אפשר לראות את קצהו השני. ובתווך, בין לבין, שולט שוב הצבע האפור. בצידי הכביש מוטלים מכונת כביסה ומטף כיבוי אש. מנוף אדום מרים את הסל במגרש הכדורסל. מפעילי המנוף מתקשים לספור כמה בתים הרסו. "הרבה, הרבה מאוד", הם אומרים. העצב ניכר בעיניהם.
בשטח מסתובבים כמה אנשי תקשורת. גם הם מודעים לשממה שמסביב. "הכול נראה נורא גדול פתאום", אומר צלם של רשת איטלקית. "זה לא גדול, זה אתה שהיית קטן בפעם האחרונה שהיית כאן לפני שבועיים", משיב לו המפיק.
אכן, מה שהיה פעם מרכז היישוב נוה-דקלים נראה פתאום גדול. רחבת בית הכנסת עומדת אילמת, אבל הזכרונות צועקים מתוכה. יש משהו חזק בצורה של החומר, שהופך בין רגע מבית מפואר לערימה אפורה.
כדור צהוב מציץ מתחת להריסות והלב מתקומם על הקלישה המצמררת הזו, כאילו אנחנו חיים בסרט אפוקליפטי הוליוודי. הלב מרגיש אפור, אפור וריק. אני מתפלל שהאנשים, שהאפור הזה היה פעם ביתם, יצליחו להקים בית עם הרבה ירוק שימחק, או לפחות יטשטש, את הזיכרון האפור.
נא להמתין לטעינת התגובות
