סדין אדום
חגי אפרתי הוא השור שכל מאמר רבני מתנופף לנגד עיניו כסדין אדום. תגובתו לרב שמואל אליהו היא מטעה ומוטעית. עידו חברוני
אלא שהניתוח בגרוש שמציע אפרתי לדמותם של הגיבורים הוא עלבון לכל קריאה אינטליגנטית במקורות העבר היהודיים. מה, למשל, מבקשת השורה הבאה להגיד: "יהונתן אכן הוכיח תושייה רבה בקרב נגד עמלק אך כל זאת במלחמה מוגבלת ומקומית למדי. גם סופו היה מר." האם בשני משפטים אלו מתמצית דמותו של הנער שבני דורו זיהו אותו כמי ש"עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל"? ומה הקשר – חוץ מרטוריקה זולה - בין סופו של יהונתן בידי פלישתים למלחמה בעמלקים?
ומה לגבי גדעון, הטקטיקן המבריק, שמשפט המחץ שלו – "ממני תראו וכן תעשו" - גידל דורות של קצינים, האם כל תרומתו לזיכרון הקולקטיבי היהודי מתמצה בעבודה הזרה שהותיר אחריו?
בשני המקרים האלו עוד מדובר ב"פרשנות" עקומה, אך מה לגבי סילוף העובדות בפרשת בר כוסבא? כן, זה שמו האמיתי, כפי שנכתב באגרותיו, ובסתירה לכל מי שניסו לדרוש את שמו כביטוי לכזב.
ניתן למלא עמודים שלמים בניתוח דמותו ובתיאור יחסו הייחודי של רבי עקיבא, גדול התנאים, למנהיג המורכב, אך אסתפק בקביעתו של הרמב"ם, ה"פילוסוף" המפוכח, המכיר את תוצאותיו של המרד ובכל זאת רואה את בר כוכבא כדגם לכל משיח עתידי: "רבי עקיבה, חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח" (הלכות מלכים ומלחמות יא, ג). שימו לב, "כל חכמי דורו". וכן, אפרתי, אני יודע שיוחנן בן תורתא התנגד, אך לך-לך אצל ישראל אלדד בפולמוסו עם הרכבי ('החורבן ולקחיו') ומצא את דעתי על הבן תורתאים שבכל דור ודור.
אז מה הבעיה של אפרתי? רמז: זה לא התוכן אלא הכותב. חגי אפרתי – אם לתמצת השקפת עולם במטאפורה - הוא השור שכל מאמר רבני מתנופף לנגד עיניו כסדין אדום המפר את שלוות יהדותו המתקדמת. כך היה בהתקפתו על הרב אבינר וכך גם כעת בהתקפה כנגד הרב אליהו.
מה שמדהים כאן היא העובדה שדווקא מי שאמור להיות אמון על סובלנות ופתיחות כלפי ה"אחר" (והייתי מוסיף עוד כהנה וכהנה גרשיים לו יכולתי) נמלא בזעם בלתי נשלט כאשר מדובר בדעות של רבנים. כל שביקש הרב אבינר, אם לאמר זאת בקצרה, היה לעודד נשים המבקשות לראות בגידול הילדים וטיפוח הבית את משימתן החשובה ביותר. גם זו "אחרות" אם תרצו, ומן הראוי לכבד אותה, אפילו אם היא אינה מתקדמת מספיק לטעמכם.
ובמקרה הנוכחי, כל רצה הרב אליהו הוא לנתח את סיפור שמשון תוך שימוש – מרתק לדעתי – בקשירתו, כמטאפורה לכבלים המוסריים שבהם אנו כובלים את ידינו. מכאן ועד "יריות לכל עבר" ו"שריקות הכדורים" המחרישות את אוזניו של אפרתי עוברת דרך ארוכה מאוד.
יתרה מכך, הרב
אליהו, למיטב הבנתי, לא השתמש בשמשון כמודל לחיקוי או כדוגמא למלחמה מוסרית אלא להפך, כמודל להתנהגות הראויה לביקורת.
מאמריו של אפרתי משקפים עמדה המתיימרת להיות מתקדמת ועם זאת, ריח עז של קיבעון נודף ממנה. דבריו אינם אלא שיקוף של הנראטיב הגאוותני של עידן הנאורות שבו נתפס העבר כרע וההווה כמקום מושבם של החכמים באמת. נראה לי שדווקא מאורעות הימים האחרונים מלמדים אותנו לאן עשוי להגיע עם שאיננו בוחן את עברו, שאינו מציב את מסורתו כמקור היניקה הבסיסי, שמנהיגיו מגמדים את המאבק הציוני לקרב על איכות החיים.
דווקא כיום, כאשר מצטרפים חיילי צה"ל אל לוחמי חרות ישראל שבכל הדורות, מן הראוי לבקש אחר הרלוונטיות הזועקת של באר העבר שלנו.
ד"ר עידו חברוני הוא חוקר ספרות חז"ל ועמית במרכז שלם בירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
