מלכת המדבר האחרונה
שלומציון, הנמרה המיתולוגית של מדבר יהודה, מתה באמצע שנות התשעים. מאז, אוכלוסיית הנמרים באיזור הלכה והידלדלה וכיום נותר נמר בודד, המזוהה ע"י רבים כחריתון, בנה של הנמרה המפורסמת. עם זאת, ישנם מומחים המעריכים כי יש עוד תקווה ואולי הנמר הישראלי יצליח לשרוד
סיפורה מתחיל בשנות השמונים, אז הייתה "פריחה" של נמרי מדבר יהודה בתקשורת הישראלית. פרופסור יורם יום טוב, ששימש בעבר כראש החוג לזואולוגיה ומנהל הגן הזואולוגי של אוניברסיטת ת"א, מספר שבעקבות מחקר ומעקב ראשון אחרי נמרי מדבר יהודה, שהתקיים בראשות החוקר גיורא אילני, פרץ לתודעה הציבורית "סוד" שהיה ידוע למי שהיה בקיא באיזור, והוא הימצאותה של אוכלוסיית נמרים ממשית בארץ.
דודי גרינבוים מנהל שמורת עין גדי מטעם רשות הטבע והגנים, מספר שבאותה התקופה חיו בין 10 ל- 15 נמרים במדבר יהודה, כמות עצומה ביחס לשטח המדובר, בהתחשב בעובדה שמדובר בחיה בודדה וטריטוריאלית שאינה חולקת עם בני מינה שטחי המחייה, שעשויים להגיע לעשרות קילומטרים רבועים.
עובדה זו, לצד גורמים נוספים דוגמת שעות הפעילות הליליות של הנמרים, הקשתה על המחקר, שנעשה לדברי גרינבוים, בצורה פולשנית ופוגעת. לצידה של שלומציון חיו נמרות ונמרים מפורסמים לא פחות שכונו על ידי אלוני בשמות ארכאיים ומלכותיים דוגמת בבתא, אניגמה, חומיבבה, תיהמת, צרויה, הורדוס, אמרפל ועוד. כולם נלכדו לצורכי המחקר ולצווארם הושם משדר, שיטה שעלולה להפריע מאוד לנמר המתבודד. גרינבוים מספר שמקרה בולט וקיצוני יחסית הוא הניסיון עם הנמרה אתר, שנלקחה מסביבתה הטבעית וגודלה על ידי אילני. בהמשך ניסו להחזיר אותה למדבר יהודה אבל יכולותיה נפגעו בצורה בלתי הפיכה ומספרים שהיא שיחקה עם שפנים במקום לאכול אותם. אתר לא שרדה זמן ורב ומתה במהרה מחתלתלת.
נמרי מדבר יהודה חיו בסביבות עין גדי ולא אחת נקלעו לקונפליקטים עם בני האדם תושבי האיזור. ד"ר בני שלמון, ביולוג מחוז אילת ברשות שמורות הטבע והגנים, מספר שהנמרים, ובעיקר שתי נמרות, נהגו לבקר בקיבוצים ובאכסניית הנוער באופן קבוע בתקופות בהן טיפלו בגורים, תוך שהותירו אחריהן שאריות כבשים, עיזים, חתולים וכלבים אותם טרפו.
מנו ברק, קצין הביטחון של המועצה אזורית תמר וסגן ניצב במשטרת ישראל, מספר שלאורך השנים חדרו נמרים רבים לקיבוץ עין גדי, שסיפק מקורות מזון רבים כיוון שנוסף על פינות החי והמשק הסתובבו בו שפנים, יעלים וחיות בר אחרות. לדבריו, שום דבר לא עצר את הנמרים, בכלל זה גם הגדר החשמלית שהוקמה למטרה זו, כיוון שהם קופצים מעץ סמוך לתוך שטח הקיבוץ. גם שלומציון פקדה את הקיבוץ פעמים אחדות, אבל לדבריו הייתה נועזת פחות: "היא הגיעה לעיתים מאוד רחוקות וחדרה רק פעם או פעמיים לפינת החי".
רוב נמרי מדבר יהודה מתו עד תחילת שנות התשעים. יש המאשימים את תושבי האיזור, שעשו כל שביכולתם על מנת להרחיק את הנמרים. אחרים מאשימים את ההתעניינות הציבורית בהפרת המאזן הטבעי בפלישה לאיזורי מחייה וביצוע מחקר פוגע ופולשני. ד"ר שלמון מספר אמנם שמקרי הרעלות, דריסה בשוגג, צייד מכוון או ירי של אדם מפוחד שנתקל בנמר, היו נדירים, אבל נדמה שדי היה באלו שהתרחשו כדי להשפיע על האוכלוסייה הקטנה ממילא.
דוברת הקיבוץ ובת המקום, מירב איילון, גורסת שהתמותה המהירה הייתה קשורה דווקא בהתנהלות שגויה של גורמי שמירת הטבע, שבשונה מהיום, נטו להתערב בסדר הדברים הטבעי. בין השאר, היא מספרת שהוקמו תחנות האכלה, שיצרו נזק עצום כיוון שהנמרים הפכו לתלויים באדם שיספק את מזונן.
לדברי פרופ' יום טוב, לכל זה יש להוסיף את הוצאתן של שתי נמרות פוריות ממדבר יהודה בתחילת שנות התשעים, עקב הלחץ והחששות, ולהעברתן לפינת חי וגנים זואולוגים ברחבי הארץ. לדבריו, בצעד זה חוסלה אוכלוסיית הנמרים במדבר יהודה, כיוון שבמקום נותרה רק נקבה אחת שיכלה להעמיד צאצאים - שלומציון שמעט גוריה חוסלו בשיטתיות על ידי הנמרים הזכרים שנותרו במקום. אחרים, דוגמת ד"ר שלמון, חולקים על אבחנות אלה וגורס שגודל האוכלוסייה, שנחשב לקטן גם אז, לא הותיר ממילא סיכוי רב לאוכלוסיית הנמרים לשרוד.
האמת, כמו תמיד, מורכבת, אבל אין ספק שלאדם הייתה יד בעובדה שבתחילת שנות התשעים נותרו במדבר יהודה רק כשישה נמרים, בתוכם שלומציון, שזכתה להעמיד באותה התקופה את צאצאה האחרון, חריתון. שלומציון מתה בשיבה טובה, בגיל 15 לערך. גופתה נמצאה בנחל משמר, זקנה, חלשה ושחוקת ניבים. כיום מסתובב באיזור נמר יחיד ואחרון, שרבים מזהים אותו עם חריתון.
איילון מספרת שהזיהוי וודאי אבל ד"ר שלמון שולל זאת מכל ומכל. אם הזיהוי בכל זאת נכון, הרי שהוא בן למעלה מ- 16 שנים. מנו, שכלבו נטרף לפני כשנתיים, מספר כי הנמר הקשיש אמנם היווה בעבר סכנה לבעלי החיים שבקיבוץ, אבל כיום הוא דייר של קבע שנצפה לפחות פעמיים בשבוע ולא מהווה מטרד
לאחרונה התברר כי ייתכן וחריתון אינו לבד. מחקר שנערך לפני כארבע שנים על-ידי המכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל-אביב והתמקד בניתוח מידע גנטי מגללי נמרים שנאספו במדבר יהודה ובנגב, העלה שבמדבר יהודה חיים זכר ונקבה ושבנגב חיים כשתי נקבות וארבעה זכרים, וכן שקיים דמיון גנטי רב בין נמרי מדבר יהודה לאחד מנמרי הנגב, כלומר שייתכן מעבר של נמרים מאיזור לאיזור.
גם ד"ר שלמון, שאינו מבחין בין אוכלוסיית הנמרים שבנגב לבין זו שבמדבר יהודה, אינו שולל נדידה ממקום למקום. יחד עם זאת, במחקר מצוין שהנתונים אינם מוחלטים ואכן, רבים שוללים את הימצאותה של נקבה נוספת במדבר יהודה. לכך יש להוסיף גם שמי שנוהג לשוטט על פני מרחקים גדולים הוא הזכר בתקופת החיזור.
נמרי ישראל משתייכים לתת-מין שנפוץ בין סיני לחצי האי ערב. הסיכוי למעבר של נמרים מארצות שכנות לישראל קיים אמנם, אבל נמוך, כיוון שהציד המתמשך לצד פגיעה בבתי הגידול הביאה אותם לסף הכחדה. לדברי פרופ' יום טוב, בכל האיזור נותרו בין עשרות למאות בודדות של נמרים. הוא מוסיף שקיימת אפשרות שאין עוד קשר בין אוכלוסיות אלו ושאוכלוסיית הנמרים הקטנה בארץ סובלת מ"נישואי קרובים" שעלולים ליצור בעיות גנטיות שונות. מד שני, הוא משאיר פתח לאופטימיות משום שלדבריו: "יש מינים נוספים שעברו דרך צווארי בקבוק דומים והתאוששו בכל זאת. כל שנותר לנו לעשות זה להגן עליהם בכך שלא נפריע או נפגע בהם. רק כך יש תקווה שהמין ישרוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
