דוקטור לחוקי תנועה
על תרומתו הגדולה למלחמה בתאונות הדרכים, על מקומו כאייקון נוסטלגי בהווי הישראלי, על 95 אחוזי רייטינג בקרב ילדים חולי שפעת: תנו כבוד לדובי דוברמן, החברמן שאין כמוהו
ילדי שנות השמונים שכמותי מתקשים לשכוח את הדוברמן החברותי, השחור והגדול, שהופיע שוב ושוב בטלוויזיה החינוכית וחינך כיצד לחצות את הכביש בבטחה. דובי, השחקן הראשי בתשדירי הזהירות בדרכים בשם "הדוברמן החברמן", שהופקו ב-1980, לימד אותנו להסתכל לצדדים, לחצות תמיד בקו ישר, כיצד לנהוג אם כבה האור הירוק ברמזור או אם נתקלנו בדרך ללא מדרכה. הפרקים שודרו שוב ושוב במשך שנים רבות, והפכו לסוג של פולחן נוסטלגי. שיר הנושא המלווה אותה, שהולחן על- ידי רוני וויס הפך ללהיט שנצרב בלבבותיהם של רבים: דובי דובי דוברמן, אין כמוך חברמן. כלב פלא על ארבע, דוקטור לחוקי תנועה.
כולם מעידים שדובי היה כלב מקסים. לו חי היום, למרבה האירוניה, יתכן שלא מעט אנשים היו יוצאים נגדו בקריאה שמדובר בכלב מסוכן. אך בשנות השמונים עוד לא נטבע המונח "כלבים מסוכנים" ולא היו תקנות נגדם. דני ולין, שביים שלושה מתוך חמשת פרקי הסדרה, מספר שהוא היה כלב טוב לב, אהוב מאוד על הילדים ואוהב אותם. "האיום" היחיד שנשקף ממנו הייתה הזינוקים הנלהבים על הילדים, בשתי רגליו הקדמיות ובכל גודלו, כשהיה מפיל אותם לרצפה ומלקק את פניהם בשמחה ובאהבה. גם צביקה נדולני, שסייע באילוף של דובי, מספר שמדובר היה בכלב מאוד ממושמע שלא ידע אגרסיביות מהי ומאוד אהב ילדים.
התסריטאית והוגת הסדרה, לאה לופנפלד, מספרת שהבחירה בדוברמן לא הייתה מקרית: "זו הייתה סדרה שנועדה להנחות את הילדים בנושא של בטיחות בדרכים ורציתי בעל חיים שגם קרוב לילדים ואהוב עליהם וגם משדר סמכותיות, כדי שהילדים ישמעו לו". לופנפלד מספרת שנושא הבטיחות של ילדים בדרכים בער בעצמותיה ושהיא פנתה עם הרעיון אודות הסדרה לאתי טולדו, האחראית דאז על הבטיחות בדרכים במנהל התחבורה. כך הרעיון התגלגל לכדי חמישה פרקים שהופקו בחינוכית. כל פרק טיפל בנקודה בעייתית אחרת, עם מסר כמו "אלכסון מזמין אסון", "בדרך ללא מדרכה, רק בשוליה תלך בבטחה", ו- "כדי למנוע תאונה, אל תפנה גב לתנועה", סלוגנים שנטבעו, יש לקוות, במוחות הילדים. היא מספרת שאמנם תכננו לצלם פרקים נוספים ושבמגירה נותרו תסריטים שלא יצאו לפועל. לופנפלד מקווה שבעתיד אפשר יהיה לצלם גם אותם.
לופנפלד מספרת שלסדרה נבחרו השחקנים דורי בן- זאב, ספי ריבלין ותיקי דיין, שהיו אהובים על הילדים ושגילמו שלל דמויות קומיות ומשעשעות. כן שיחקו בסדרה חבורת ילדים שדובי היה חלק ממנה. בתקופה זו, טרום עידן המחשב, הילדים עוד נהגו לשרוק זה לזה בחלון כדי שירדו לרחוב לשחק או להסתובב. בפרקים אפשר לצפות בדובי מציץ בחלון עם השמע השריקה ויורד להסתובב עם הילדים ברחובות, הולך איתם לאסוף קרשים למדורה או מלווה ילדה חולה לרופא, וכזכור מתבלבל ולוקח אותה לווטרינר. אך החשוב מכל הוא שדובי מונע מהילדים לבצע עבירות תנועה בנביחותיו המרתיעות.
זו הייתה הפעם הראשונה שהשתמשו בכלב בצילומי סדרה בטלוויזיה החינוכית. הצילומים נעשו בפילם ורובם היו צילומי חוץ, בשכונת רמת- אביב, שבה ממוקמים אולפני הטלוויזיה החינוכית. ולין מעיד שהתנאים לא היו פשוטים והעבודה לא קלה. כדי לגרום לדובי למלא אחר ההוראות שבתסריט נאלץ הצוות לנקוט בטריקים ובעזרים שונים. כך לדוגמה, הוא מספר, שכדי לצלם בשוט אחד את דובי מסתכל ימינה ושמאלה לפני שהוא עובר את הכביש, עמדו משני צדיו שני אנשים, מחוץ לפריים כמובן, וברגע הצילום היה אחד מהם קורא לדובי מן העבר הימני, כדי שיסב את ראשו לשם, ומיד אחר כך השמיעו לו נביחות מוקלטות מצידו השמאלי, כדי שיפנה את ראשו לעבר השני.
האילוף של דובי הופקד בידיהם של יהודה נדולני ז"ל, מהמומחים הראשונים לפסיכולוגיה ומחקר של כלבים בארץ, ובנו, צביקה, מומחה להתנהגות בעלי חיים וממונה ויועץ למערך כלבי האבטחה בתעשייה הצבאית ובתעשיות הביטחוניות. צביקה, שמעיד כי חי עם כלבים סביבו כל חייו והתלווה לאביו, נזכר שהטלוויזיה החינוכית פנתה לאביו
צביקה מספר, וסליחה על ניפוץ המיתוס, שדובי לא ממש הכיר את חוקי התנועה, לא הבחין בין תמרור אחד לאחר ובטח שלא יכול היה להבחין בצבעים המתחלפים ברמזור. אך הוא ידע להיעצר על שפת המדרכה לפני שחצה את הכביש ולהיענות ולהגיב לסימנים שונים. ולין מספר שהצילומים יצרו סיטואציות משעשעות למכביר אך גם דרשו אנרגיות לא מעטות, כיוון שדובי אמנם נשמע להוראות, אבל הוא לא עבר אילוף שהכשיר אותו לשחק בסרטים, בדומה לכלבים הוליוודיים דוגמת לאסי או רין טין טין. הוא מוסיף, שלוח הזמנים הותאם לדובי תוך שצילומי האפיזודות בהן דובי נטל חלק, נעשו בצורה רציפה ולאחר מכן היו מצלמים את החלקים בהם לא השתתף, כיוון שלאחר שעות אחדות של צילומים, הוא היה מתעייף ומכריז על שביתה: מתיישב על הרצפה ולא זז. דובי סבל גם מבעיית ריכוז קלה, שהתבטאה בכל פעם שעברה כלבה באזור, או אז היה שוכח הכל ופורץ בריצה נלהבת לעברה. צביקה זוכר גם שפעם אחת החליט להטיל את צרכיו דווקא בעיצומו של צילום, ומקרה שבו מישהו דיווש על אופניו בקרבתם וחצה את הכביש באור אדום. דובי החל לנבוח כאילו ידע שמדובר בעבירת תנועה של ממש.
הזכרו בסרטון הפתיחה
נא להמתין לטעינת התגובות
