לשחרר את גילי
ערב יום כיפור קופטש ירד לדוג ומצא את עצמו יושב בסוכת עורו של לוויתן. דיווח ראשון ממעי הדגה
לוקוס חצוף עשה לי פרצופים לעגניים ומשך אותי אחריו. כל-כך הייתי שקוע במרדף, שלא השגחתי בדג גדול שבא מאחוריי ובלע אותי.
היה חשוך שם בתוך מעי הדג. לא יכולתי לראות, ריח אצות מחליא ושרידי סרדינים מעופשים מילא הכל. לפתע שמעתי קול עמוק מתוך ירכתי המעי: "סליחה, אתה יודע אולי מה השעה?".
אימצתי את עיניי עד שהתרגלו לחשיכה. והצלחתי לראות צללית רזה של טיפוס צנום משהו. אף ציפורי יונתי, שמי טיפוסי.
"השעה..בערך שלוש אחר הצהריים של יום רביעי", עניתי.
"אוףףף", ענה הבחור, "אז אני כבר שלושה ימים ושלושה לילות פה".
"איך הגעת לפה?".
"שמי יונה בן אמיתי", הציג את עצמו האיש הסחוף. "נביא בחצר המלך ירבעם. בזמן האחרון התחלתי לשמוע קולות - "קום לך לנינווה. קום לך לנינווה! שיגעו אותי".
"איפה זה נינווה בכלל?", שאלתי, "ולמה ללכת לשם?".
"נינווה היא בירת האימפריה האשורית", הסביר. "הרבה מזרחה מפה. באזור בגדד. היא עיר גדולה כמו ניו-יורק. ואנשיה חטאים. עוסקים בזימה ובעושק כל היום. ועליי פקד הקול להזהיר אותם מחורבן".
"נו, אז תחזיר אותם בתשובה", אמרתי, "מה הבעיה?".
"למה לי?", אמר יונה, "אני שונא את בני נינווה, מצדי שייספו. ובינינו, תהיה מציאותי, נגיד אני בא לעיר הזאת ומתחיל לצעוק, הם ישר מכניסים אותי לבית משוגעים. מה אני צריך את התיק הזה?".
שמח על החברה שזימן לי הקב"ה בתוך מעי הדג, מקום לא נחמד להיות בו לבד, דישדשתי במי האפסיים והתיישבתי ליד יונה העגמומי.
"החלטתי לברוח", הוא המשיך בסיפורו, "עליתי על ספינה שהפליגה מערבה לתרשיש. אבל בדרך היתה סערה גדולה והאונייה חישבה להישבר. המלחים הפילו גורל ויצא שאני אשם. ואני בשלב הזה נמאס לי כבר מהחיים. אז הצעתי שיזרקו אותי לים ודי. והם זרקו אותי ובא הדג הזה ובלע אותי. זהו. יש לך סיגריה אולי?".
"יכול להיות", חיטטתי בכיסי ומצאתי נובלס אחת. הדלקתי. שאפתי שאיפה והושטתי לו. גם הוא עישן . "מה כבר רציתי בחיים?", הוא אמר, "קצת שקט. למה אני צריך לשמוע את הקולות האלה?".
"אתה עוד שומע את הקולות? מה יש פה קליטה בתוך הדג?".
"יש, יש", אמר יונה, "שאלוהים משדר יש קליטה גם בבטן שְׁאוֹל גם בתוך המְצוּלָה מתחת לכל המִשְׁבָּרֶים וְהגַלֶּים, גם כשאֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, ותְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי; אי אפשר להיסתר ממנו. הייתי צריך לבצע את המשימה ולא להתחמק ממנה. עשיתי טעות".
עשן נובלס חריף התאבך בתוך הדג, קירות המעי התעוותו והתקפלו. ובהההר... הדג הקיא אותנו החוצה אל החוף.
מיד קמנו, נשמנו לרווחה אוויר טרי ורענן, וסחטנו את בגדינו.
"אתה בא איתי לנינווה?", שאל יונה.
"יאללה בוא", אמרתי. "מזמן לא ראיתי איזה סדום ועמורה".
נינווה באמת היתה גדולה אפילו יותר מניו-יורק. שלושה ימים לוקח לך לעבור אותה בהליכה.
איך שהגענו לכיכר הראשונה, יונה נעמד והחל לצעוק: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם, ונינווה נֶהְפָּכֶת. עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת".
קפצתי לקיוסק סמוך להביא לנו משהו לשתות, וכשחזרתי כבר הקיפו אותנו אלפי אנשים, וכולם בוכים וקוראים: נכון הוא צודק, צריך לחזור בתשובה, ואפילו המלך של נינווה התלבש שק ואפר וקרא לצום. וכל בני העיר התפללו והתחננו, וכהרף עין שבו, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם".
יונה היה מאוד מופתע. הוא ציפה שנעשה סיבוב בדאון-טאון, כולם ינחרו אליו בבוז ויפטירו בשפה ואז בלגן - אלוהים יחריב את העיר. אבל כשלא הגיע החורבן ממש התרגז. ואפילו נעלב.
"מה זה, ניבאתי שהעיר תיהפך", כעס יונה, "ועכשיו כולם יגידו שאני נביא שקר. זה פוגע לי בכבוד המקצועי".
"להיפך", אמרתי, "נביאי שקר מעוניינים שנבואתם תתגשם, הם חייבים את ההוכחה, אבל נביאי אמת - נבואתם לא מתגשמת, אם אנשים כמובן מפנימים את התוכחה שלהם".
אבל יונה היה עצבני מכדי להקשיב לי. "ידעתי", הוא אמר לי, "אלוהים
כועס, החל יונה ללכת מזרחה, מקדם לעיר. מתגעגע לאור השמש אחרי ששהה בחשיכה בתוך הדג. "האשורים האלה, התמרמר, "הם חארות של אנשים. עוד דור שניים והם יכבשו את ממלכת ישראל ויגלו את עשרת השבטים. וה' ככה סולח להם, אין היגיון בעולם, אין שכר ועונש. טוב מותי מחיי".
הלכתי אחריו כברת דרך והתיישבנו לנוח תחת צלו של קקיון אחד. ואני התפלאתי. איך ייתכן שנביא בישראל, מוצא דופי במידות הרחמים של הקב"ה? ובינתיים טיפסה תולעת במעלה הקיקיון וזללה אותו לתיאבון. ושוב לא היה לנו צל והשמש שרף לנו את המוח. ושוב ביקש יונה חובב המוות את מותו.
"כנראה שאין תורת גמול", אמר מתעלף מחום השמש. "הקב"ה פועל מתוך רצון שרירותי של שליט קפריזי. סתם הוא החריב לנו את הקיקיון הזה, סתם, ועכשיו אין לנו צל".
ואני חשבתי על הדג ועל התולעת ועל הקיקיון ועל השמש. על כל איתני הטבע הפועלים על פי הקב"ה ואינם מסרבים לו, ואילו יונה מתנגד. נביא שאיננו מאמין בנבואה. נביא סביל, שכולם קוראים לו: "קום", שנרדם ברגעים הקריטיים. שמיואש מראש, שמחפש את האמת בכל רגע רגע ולא מוצא. בן אמיתי האמיתי. כמובן שהזדהיתי איתו.
"קום, מה לך נרדם?", הערתי אותו, "בוא נשוב הביתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
