דוח הכסת"ח של הכנסת
ועחו"ב הפיקה מהמלחמה לקחים שנגעו לצבא בלבד, על אף שלא התריעה על אי-מוכנותו. הנבחרים
אם נתייחס למה שכן מופיע בדוח, הוא הביקורת על תפקוד צה"ל, הרי שלכולנו יש סיבה טובה לדאגה. צה"ל מצטייר בדוח הוועדה כצבא עייף, כבד, בלתי יעיל, לא מוכן למשימה, שמפגין "קיבעון מחשבתי" ואף "עיוורון" ונכשל כישלון יסודי בקריאת מפת הקרב המתהווה. וכשחושבים על כך שבעתיד צפוי לנו, אולי, סיבוב נוסף עם סוריה, החיזבאללה ואולי אף עם איראן, הבטן מתהפכת מדאגה.
אני רוצה לשים את האצבע על נקודה אחת שהיא מרכזית בעיני, מהכיוון הפרלמנטרי. בדו"ח נאמר כי רוב יחידות המילואים שהשתתפו במלחמת לבנון השנייה לא התאמנו בחמש השנים שקדמו למלחמה, וכי מרבית היחידות שפעלו בלבנון במלחמה לא החזיקו בתוכניות מבצעיות עדכניות ומלאות למתאר של עימות עם החיזבאללה, וממילא לא התאמנו עליהן. השאלה המתבקשת כאן היא היכן הייתה ועדת החוץ והביטחון? חמש שנים היחידות הקרביות לא מתאמנות והוועדה יושבת בשקט?
אם את הדרג המדיני לא רוצים לבקר בוועדה, מסיבות כאלה ואחרות, נשאלת השאלה היכן הם היו לאורך חמש שנים, כשהיה צריך לבקר את הדרג הצבאי? לשם מה קיימת ועדת משנה לכוננות ולכוח אדם אם לא לשם הצורך הזה בדיוק? היכן בדיוק השמיעה הוועדה קולות של אזהרה כלפי הצבא? מתי הרימה הוועדהאת קולה נגד ההפקרות בצבא? מדוע לא כינסו מסיבות עיתונאים, מדוע לא טלטלו את כל המערכת?
לפנינו מחדל ברור וחמור של ועדת החוץ והביטחון. הדבר נובע בעיקר מההרכב האנושי שלה: מאחר שמדובר בוועדה היוקרתית ביותר בכנסת היא מאוישת על-ידי גנרלים, שרים וראשי ממשלה לשעבר, שחשים עצמם עד היום כחלק מהממסד הביטחוני. כשיושב מולם גנרל, משתף אותם בסוד ומגלה את אוזנם בפעולות נועזות בעורף האויב, חברי הכנסת נזכרים בעברם המפואר ושוכחים את ההווה האפור. כיף להיות שותפי סוד; קשה בהרבה לבקר ולנשוך את לובשי המדים שיושבים מולך. לכן עדיף, אולי, שבוועדת החוץ והביטחון ישבו חברי כנסת עם ניסיון של טוראים במיל' או עקרות בית בדימוס, על-פני גנרלים מסתחבקים המתנהלים כמו במועדון חברים סגור.
בכנסת סערו השבוע הרוחות סביב החלטתה של יושבת הראש, דליה איציק, לארח במשכן את מושב הפתיחה של כנס הרצליה היוקרתי והאליטיסטי, שנערך על ידי המרכז הבינתחומי בהרצליה.
בעניין זה יש לי כמה הערות. ראשית, התופעה שבה ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת עומדים בתור כדי למכור ולהציג את מרכולתם בפני כנס של מכון אקדמי פרטי - ראויה לכל גנאי. הנה מספר דוגמאות: ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, בחר בשעתו להציג את תכנית ההתנתקות בכנס הרצליה. הוא העדיף את הבמה הנוחה והאוהדת של מלון מגדל דניאל על פני אולם המליאה, שכן שם לא היו קריאות ביניים, איש לא הפריע לו ולא היה עליו לתת דין וחשבון לאיש, למרות שהמקום הראוי ביותר לפרוש את משנתו המדינית-בטחונית היה הכנסת. גם שרים אחרים העדיפו להציג את תכניותיהם,
בכנס הרצליה שנערך בשנת 2006 הופיעה גם מועמדת מפלגת העבודה לכנסת, שלי יחימוביץ. היא הצליחה אז לעורר סערה כשבחרה לפתוח את נאומה במתקפה על קיום הכנס עצמו. "עצם הכינוס הזה בעייתי כי הוא מסלול עוקף כנסת ודמוקרטיה", אמרה יחימוביץ'. "דיון שמתכנס בחסות בעלי הון שלא נבחרו זה דיון בעייתי". היא טענה אז כי "ראש ממשלה צריך לבוא ולהצהיר על שינוי מדיניות בפני הכנסת".
לאחרונה החליטה יושבת ראש הכנסת לארח את מושב הפתיחה של כנס הרצליה דווקא במשכן הכנסת, החלטה שגררה תגובה חריפה ביותר של ח"כ יחימוביץ, שרואה בכך משום זילות של הכנסת והכנסת גורמי הון ובעלי ממון אל תוך המשכן. "הכנסת היא לא הסלון הפרטי של איש", הוסיפה בלשונה המושחזת, וציינה כי המרכז הבינתחומי בהרצליה הוא מכללה פרטית שהוקמה בכספיהם של בעלי הון דוגמת שרי אריסון, רון לאודר וסמי עופר.
יחימוביץ לא נותרה לבדה בביקורתה, על-אף שבלשכת היו"ר משוכנעים כי מדובר בהמשך ישיר של מלחמותיה האישיות בדליה איציק. גם יו"ר ועדת האתיקה, חיים אורון, וכן יו"ר הכנסת לשעבר ראובן ריבלין וחברי הכנסת אריה אלדד ודב חנין יצאו נגד קיום מושב הפתיחה של כנס הרצליה בכנסת, וחלקם אף הודיע כי לא ישתתף בו, אף שהוזמנו. ריבלין אמר כי "משמכניסים את כנס הרצליה לכנסת, מארגני הכינוס הופכים לפטרונים של הכנסת". לדבריו, ההחלטה של יו"רהכנסת רק מוסיפה "חטא על חטא".
דליה איציק סיפרה השבוע כי הפנייה לארח את הכינוס בכנסת הגיעה ממארגניו. תחילה ביקש המרכז הבינתחומי לקיים בכנסת רק ארוחת ערב חגיגית, מאחר שברור כי ארוחה נוצצת בטרקלין שאגאל במעמדה נשיא המדינה ויו"ר הכנסת רק תוסיף ליוקרת האירוע. לדבריה, לכך התנגדה בתוקף. איציק סיפרה כי דרשה ממארגני הכינוס לקיים יום דיון שלם ומשמעותי במשכן, ואף להביא לשם את אחד הדוברים המרכזיים.
הבחירה נפלה בסופו של דבר על הרמטכ"ל, גבי אשכנזי. איציק אף דרשה לשבץ חברי כנסת בפאנלים שיתארחו במשכן. הטיעון המרכזי בדיונים שהתקיימו בלשכתה של איציק, מאחורי הקלעים, היה שכנס הרצליה יתקיים בכל מקרה וכי גם השנה הוא יסחף אליו את ראש הממשלה וכן שרים וח"כים בכירים.
"אם אי אפשר לנצח אותו, מוטב להצטרף אליו", התבטא אחד הבכירים בכנסת ואמר כי במקום שהפוליטיקאים יעלו לרגל למלון מגדל דניאל בהרצליה, מוטב לארח את יום הדיונים הראשון תחת קורת הגג של הכנסת ובתנאים שהיא תכתיב.
מקורביה של איציק אף אומרים כי כל הטיעונים בדבר הכנסת בעלי הון למשכן הם בגדר דמגוגיה, משום שגם עמותות דוגמת "ידיד" או "קו לעובד", שח"כ יחימוביץ הביאה אותם כדוגמא של גופים המהווים פה לציבור הרחב ולא נהנים מנגישות לכנסת, נהנים גם נהנים מתרומות של בעלי הון כדוגמת קרן טד הריסון.
אז מי כאן צודק, בעצם? אם מנטרלים לרגע את המטענים והאג'נדות האישיות הנלווים לכל מחלוקת בין איציק ליחימוביץ, אין ספק כי צודקת יחימוביץ בחלקים מרכזיים בביקורתה, וכי צודקת דליה איציק בניסיונה למזער את הנזקים הנגרמים לכנסת. עם זאת, נראה לי שהפתרון הנכון יותר היה אילו ארגנה הכנסת מיוזמתה ימי עיון בנושאים מדיניים, ביטחוניים ואסטרטגיים.
במקום לארח את "כנס הרצליה", אולי מוטב שאחת לשנה יתקיים במשכן "כנס הכנסת לנושאי ממשל וחברה". ניתן יהיה לקיים אותו באודיטוריום או בטרקלין שאגאל, ואפשר שגם באולמות הגדולים והחדשים של אגף הוועדות החדיש שנחנך השבוע.
שם יוכלו ראשי הממשל, המשק, הכלכלה, הצבא, המשטרה וגם ארגונים חברתיים להציג רעיונות חדשים בנחת, ולקיים דיונים ערכיים שלא תחת כנפם של נותני חסות פרטיים ולא תחת שלטי חסות, מבלי לקבל טובות מאיש.
כדי שחברי כנסת מובילים ישתתפו בפאנלים חשובים אין צורך לגייס את שירותיו של ד"ר עוזי ארד, שהוא גם יו"ר כנס הרצליה וגם יועץ לועדת החוץ והביטחון של הכנסת. במחשבה נכונה ובהשקעה ראויה יכול אגף האירועים בכנסת, לאחר שדרוג מתאים, להפיק אירוע שנתי כזה שיכול להיות יוקרתי לא פחות - ואולי אף יותר - בהשתתפות אישים מהארץ ומחו"ל. אין לי ספק שאירוע כזה יהיה לכבודה של הכנסת הרבה יותר מאשר אירוע פרטי שלו היא נותנת את חסותה.
קשה להיות חבר כנסת מהאופוזיציה. קשה עוד יותר להיות חבר כנסת בסיעה קטנה. ויותר מכך, קשה להיות חבר כנסת ערבי בסיעה קטנה באופוזיציה - לכן יש להסיר את הכובע בפני ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), שעל אפם וחמתם של חברות התעופה וגדודי הלוביסטים שלהם, הצליח להשיג בראשית השבוע את תמיכת ועדת השרים בהצעת החוק הפרטית שלו, שנועדה להסדיר את הפיצוי שיקבל נוסע בגין איחורים, ביטולים ועיכובים בטיסות.
טיבי אף הצליח להעביר השבוע את הצעת החוק בקריאה טרומית. הצעת החוק קובעת פיצוי על-פי מפתח של מרחק וזמן העיכוב (למשל, 1250 שקל בעיכוב טיסה של מספר שעות לטורקיה, 2000 שקל בעיכוב לצרפת, 3000 שקל לארה"ב וכדומה).
טיבי, מספרת הדוברת האישית שלו, כפאח עבד אלחלים, יצא למערכה "במינוס-שר התחבורה שאול מופז ובמינוס של שר התיירות יצחק אהרונוביץ', שהתנגדו בתוקף להצעה - כנראה בלחצן של חברות התעופה", היא אומרת. "אולם טיבי הצליח, כנגד כל הסיכויים, לגייס רוב גם בוועדת השרים וגם במליאת הכנסת". אלחלים מדגישה בגאווה: "טיבי, ח"כ ערבי מהאופוזיציה, הצליח לנצח אפילו את הגנרל מופז, שר התחבורה, שגם הוא התנגד להצעה".
לא נותר אלא לקוות שגם בקריאה הראשונה, השנייה והשלישית יסרבו חברי הכנסת להיכנע ללחצים ויתנו יד להצעת החוק החשובה הזאת, שנועדה להיטיב, לשם שינוי, איתנו, ציבור הנוסעים, שנאלצים לא אחת לשבוע מרורים מחברות התעופה, ולך תחפש אותן אחר כך ותתבע אותן. הצעת החוק הזו שוב הוכיחה כי ח"כ אחמד טיבי הצליח זה מכבר להשתחרר מהפרובינציאליות המגזרית המאפיינת את פעילותם של חברי הכנסת הערביים, וכי הוא ח"כ אוניברסלי לכל דבר ועניין.
בשקט בשקט הצליח השבוע ח"כ דב חנין (חד"ש) להעביר במליאה, בקריאה טרומית, את אחת מהצעות החוק החברתיות החשובות ביותר המונחות כיום על שולחן הכנסת. מדובר בהצעת חוק האוסרת על מעביד לדרוש ביטחונות כספיים, שיוחזרו לעובד רק אם יתמיד בעבודתו מעבר לתקופה נקובה.
בשנים האחרונות נפוצה התופעה של מעבידים הדורשים מעובדיהם ביטחונות שונים להבטחת הישארותם בעבודה. תופעה זו, הסביר ח"כ חנין, מהווה תשתית פורייה לניצול העובדים ולפגיעה בזכויותיהם, ומחליפה, למעשה, נורמות ראויות יותר כמו העלאה של השכר, קידום בעבודה, הטבות, דיבידנדים וכיוצא באלה. דרישת הביטחונות מעובדים – שלעיתים מגיעים לאלפים רבים של שקלים - מצמצמת ולעיתים אף שוללת את אחת מזכויות האדם הבסיסיות: חופש העיסוק.
הדרישה לשלם "ביטחונות" למעסיק יוצרת בעיה חברתית קשה משום שיש בה כדי להפוך את העובד, למעשה, למשועבד למקום עבודתו. לפי נתוני "קו לעובד", תופעה זו הפכה למכת מדינה ממש, והיא רווחת מאוד דווקא במקומות עבודה שבהן השכר נמוך ותנאי העבודה ירודים. הצעת החוק של ח"כ חנין היא צעד משמעותי בדרך להגנה על זכויותיהם של העובדים העניים המצויים בתחתית סולם השכר במשק הישראלי.
הצעת החוק נתמכת על ידי הפורום להגנה על זכויות העובדים בישראל, ובראשית השבוע הביעה ועדת השרים לענייני חקיקה תמיכה בהצעה שבקרוב, כך נראה, תיכנס לספר החוקים של מדינת ישראל.
הצעת חוק חשובה נוספת שאושרה השבוע בקריאה טרומית - ולא זכתה להדים הראויים, מחייבת להציב במקומות ציבוריים מכשירי החייאה – דיפיברילטורים.
את ההצעה יזם ח"כ פרופסור אריה אלדד (האיחוד הלאומי-מפד"ל). על פי ההצעה יוצבו המכשירים בתחנות רכבת, תחנות אוטובוסים מרכזיות, נמלי תעופה וים, וכן במקומות עבודה שבהם עובדים 500 עובדים ומעלה ובאצטדיוני ספורט, בתי כלא, בתי מלון, בריכות שחייה, חופי רחצה מוכרזים, חדרי כושר שבהם 500 מנויים ומעלה, בתי אבות ועוד.
ח"כ אלדד אמר כי משעה שהמכשירים, שאינם מתוחכמים או יקרים, יהיו זמינים, ניתן יהיה להציל בעזרתם את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה. הוא הזכיר כי הפרעות קצב חמורות ודום לב הן סיבת המוות העיקרית בעולם המערבי. במקרים אלה, כל דקה של עיכוב בטיפול הרפואי היא קריטית, ועל כן הצבתו של מכשיר כזה באולם שמחות, בקניון או במגרש הכדורגל היא חיונית.
"לא נאפשר לפגוע בבית המשפט העליון", הבטיח שר הביטחון ויו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, בעקבות היוזמות האחרונות של שר המשפטים דניאל פרידמן. "לא נאפשר להקים מחדש את משרד הדתות", אומרים השרים אביגדור ליברמן ויצחק אהרונוביץ בישראל ביתנו. "לא נאפשר", "לא ניתן", "לא יעלה על הדעת", הן כולן מילים שגורות בשפה הפוליטית. בתרגום לעברית: "יעלה גם יעלה על הדעת", "בוא נעשה קצת רעש" ו"מי יזכור מחר מה אמרנו".
אריק בנדר, האיש שלנו בכנסת, מסכם מדי סוף שבוע את השבוע שהיה במשכן: הצעקות במליאה, הוויכוחים בוועדות, התככים במסדרונות, הדילים במזנון והנבחרים שהכניסו עניין לחיים בכנסת.
נא להמתין לטעינת התגובות
