9/11: נבואה שהגשימה את עצמה?
אסון התאומים היה האירוע הדרמטי שהגדיר את סופה של אמריקה כמעצמת-על יחידה בעולם. והאם ישראל מוכנה לאיומי הטרור של המאה הנוכחית?
בספרו "המגדלים הגבוהים" מגלה לורנס רייט, איש מערכת השבועון "ניו יורקר", כי למעשה מערכות המודיעין האמריקניות ידעו כמעט את כל הפרטים על פיגועי המטוסים. כך הוא כותב במבוא לתיאור מחדל המודיעין, אולי הגדול בתולדות אמריקה מאז פרל הרבור: "הפן המפחיד ביותר של האיום החדש הזה, היה שאיש כמעט לא התייחס אליו ברצינות. זה היה מוזר מדי ופרימיטיבי מדי על רקע הביטחון שהיה לאמריקנים שהמודרניות, הטכנולוגיה והאידיאלים שלהם יגנו עליהם מפני החזיונות הפראיים של ההיסטוריה".
היום במבט לאחור אפשר להציג שורת מסקנות. אירועי ה-11 בספטמבר הם אירועים בקנה מידה היסטורי כלל עולמי. הם הביאו לפסאודו-נבואה המגשימה את עצמה של התנגשות בין ציוויליזציות. הם הביאו את הנצרות והאיסלאם לסף עימות תרבותי–דתי. הם הביאו לשורת שינויים גיאו–פוליטיים מרחיקי לכת.
האמריקנים החליטו שהם חייבים להיות כאן, שם ובכל מקום, וגם להשליט את שיטת הממשל שלהם. בעבר הנוסחה מקדונלדס + MTV + מארינס + דמוקרטיה – כנראה הייתה שבירה חזקה מידי של האיזון. היום אנו רואים בבירור תנועת נגד ענקית, שסופה הוא העובדה שמדברים על חזרתו של המאבק הבין-מעצמתי, רק שהפעם הוא מסובך פי כמה: יש שלושה שחקנים אמיתיים.
מסקנה נוספת היא כי העולם המערבי–ליברלי–דמוקרטי, נכון לרגע זה אינו יודע איך להתמודד עם האיסלאם. ישנה השיטה האמריקנית הנראית בעיראק ובאפגניסטן – ועומדת למבחן מול איראן, ישנה השיטה האירופית שעל פי המשולש הולנד-צרפת–אנגליה (עם כל השונות בין המדינות) נראית רע מאד מבחינתנו ואפשר לסכם זאת כהתבטלות מבזה.
בתחילה נראה כי היינו בצד המנצח, ולרגע נדמה היה שהאיסלאם הקיצוני הגלובלי מפסיק להיות בעיה רק שלנו. היו לנו מאות אלפי חיילים אמריקנים באפגניסטן, בעיראק, ואפילו צה"ל שוב קיבל עודפי מדים ושאר תופינים מהצבא המרופד שמעבר לגבול. אך סיכום
שלטון עצמאי של ממשלת עיראק הפרו-אמריקנית נראה רחוק מתמיד, אולי בעשור השני של המאה ה-21 ייעלם הצבא העיראקי שנהג לאיים על ישראל, אבל כמעט ודאי שעיראק תהיה בחלקה מדינת חסות איראנית, ומדינה הנותנת חסות לטרור ומשמשת איום מתמיד על יציבות ירדן.
אבל התוצאות כבדות הרבה יותר לטעמי: אסון התאומים היה האירוע הדרמטי מכל שפתח והגדיר את העשור הראשון של המאה ה-21. הוא הגדיר את סופה של אמריקה כמעצמת-על יחידה בעולם בכל מובן שהוא, ותוצאותיו של האירוע שהחזירו את המאבק הבין גושי ואת המאבק הבין תרבותי.
בעולם של לפני, אפשר היה לדבר על גלובליזציה ועל תרבויות "גלוקאליות" המטפסות מעל מערך המדינה המודרנית. היום מדינות נלחמות על חייהן, על קיומן ועל הגדרתן, והן למעשה אחיותיה הדמוקרטיות הקטנות והחלשות של ארצות הברית, שלהן בעיה לספוג רב-תרבותיות אתנית המבוססת על דת ומערכת חוקים וערכים.
שאלת היחסים בין הדת והלאום, מסוג השאלות שנדמה היה כי נעלמו מהעולם עם בואה של המאה ה-21, חזרו להיות בעיות יסוד. חלקים מהאיסלאם מאיימים להשתמש בחופש הליברלי לשינוי יסודי של אורח החיים הדמוקרטי, וזאת באורח בלתי מאוזן. איננו רואים תאים נוצריים הנאבקים על חירותם באסיה או באפריקה, וכך גם איננו רואים במקומות אלה תנועות דמוקרטיות הנמצאות תחת דיכוי.
ברית הדמוקרטיות שנוצקה לאחר מלחמת העולם השנייה נראית היום תחת מגננה, בעוד הדת מאיימת על הדמוקרטיה כמו שלא איימה עליה מאות שנים. עידן ארצות הברית כמעצמה תם, ולא יחזור כנראה. ארצות הברית שוקעת. היא שוקעת גלובלית, פוליטית, כלכלית, תרבותית. האם ישראל ערוכה שלא לשקוע אחריה?
למרבה הצער, נראה כי התשובה היא לא. ישראל אינה מוכנה לאיומי המאה ה-21. יש בפנינו רשימה ארוכה של משימות שיש לבצע קודם לכן: מיגור העוני, שהוא הדלק המפרק והלא מוסרי החזק ביותר – אפילו יותר מהדת עצמה; דמוקרטיה חזקה ולא מושחתת; חיזוק האתוס הציוני של עם חזק החי בצדק על אדמתו בשלום עם המיעוטים במדינתו; ניהול מיידי של מו"מ אמיתי ולא של ד"ר ספין עם נציגי הליגה הערבית על "היוזמה הערבית" להסדרת מעמדנו באזור; עיצוב חדש של יחסינו עם מדינות אסיה הקטנה והגדולה; עיצוב מדיניות אחרת עם מדינות אפריקה ודרום אמריקה, בניסיון להפוך לידידות את כל המדינות שהן איום מעגל ראשון ושני או חממה אפשרית לתאי טרור.
ולבסוף, חזרה למדיניות ישראל בימים שלפני 1967, בימים בהם רצינו להיות ראש לעולם המתפתח ולא רק זנב לעולם המפותח. ימים בהם נאבקנו על מקומנו גם בין המעצמות - ולא רק כסימון על דגלן.
נא להמתין לטעינת התגובות
