כבוד למתים

ביטול ספירת הגופות של לוחמי אויב, שעליה הכריז הפנטגון בשבוע שעבר, היא יוזמה מבורכת. הגיע הזמן שיוסר מהמסך גם מניין הגופות שרץ בתחתיתו יום-יום, שמסייע להפיכתם של בני אדם לדורבנים ושועלים

רון מיברג | 2/8/2009 5:14 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
פקודה שיצאה השבוע מהפנטגון הביאה אל סופו את אחד המנהגים המגונים של הצבא האמריקאי: ספירת גופות אויב (Body Count). המנהג הזה, שהגיע לשיאו במלחמת וייטנאם, היה דרכם של מפקדי השדה האמריקאים - ושל והגנרלים שפיקדו עליהם - לכמת את הישגיהם בשטח על ידי מניין חללי האויב.

חוץ מהיותו דרך ברברית לאייר ניצחון בקרב לא על ידי השגת מטרותיו, בווייטנאם הוא הפך לאחד הכלים המרכזיים להעמקת המעורבות הצבאית האמריקאית על ידי הולכת שולל את העורף המדיני בניפוח אומדנים שקריים על הכוחות בצפון וייטנאם.

גנרל וסטמורלנד, שפיקד על הצבא במלחמה, שיכלל את מניין החללים לכדי אמנות. על ידי הפרזה קיצונית במספר לוחמי הצפון ובהצגת מניין שקרי של מתיהם, הצליח הגנרל להגדיל את מספר החיילים האמריקאים בזירת הקרב. ספירה דקדקנית של חללי האויב, תיעודם והצגתם, היא התנהלות ברברית שאין לה מקום באומה השואפת לשוב ולתבוע אבהות על המצפן והמצפון של האנושות.

ההנחיה האלגנטית הזאת תפסה אותי באמצעו של סקר פרטי - ולא מדעי כלל - שאני עורך בחודשים האחרונים. מדובר ברישום של הסטטיסטיקה היומית, הקטלנית והיבשה, המופיעה בשורות עם האותיות הקטנות, הנוסעות בתחתית המסך של ערוצי החדשות בכל מהדורה ומהדורה.
מסגרת גרפית-קינטית אטומה

אין יום, והדברים בדוקים ומתועדים אך היריעה תקצר מלפרטם, שעשרות אזרחים אינם נהרגים בסיטונות בשדות קטל כרוניים כעיראק, פקיסטן, אפגניסטן, אינדונזיה, קזחסטן. המספרים מזעזעים. רוב החללים הם ילדים, נשים וזקנים. רובם נהרגים מפיגועי תופת, מחבלים מתאבדים והתקפות מל"טים (מטוסים ללא טייסים) של האמריקאים על חמולות חמושות בלב משפחותיהן. הממוצע של חצי השנה האחרונה עומד על כ-50 הרוגים ביום.

מה שמרעיש בשורות הטקסט הנוסעות בתחתית המסך במהלך מהדורות החדשות, שורות נוסעות שמהן משחרר רק המוות, היא העובדה שהן הפכו, על כל שברון הלב שהן מייצגות, למין מסגרת גרפית-קינטית להתרחשות על המסך עצמו. אלא אם הן חזיון אודיו-ויזואלי, כמו הפיגועים במומביי, הן לעולם לא עולות מתחתית המסך והופכות לעניין עצמו.

רוצה לומר, שבתהליך ההתבהמות והבהייה הפסיבית שלנו ב"בקרוב" של סוף העולם,

למדנו לחיות עם הנתונים הפנומנליים של המתים החולפים לפנינו. בעודנו מנשנשים פיצוחים, לוגמים בירה, נרגעים מטרדות היום, הפכו המוני המתים של הזולת, שלא במקרה אינם ידידינו הטבעיים, למידע המתרוצץ על המסך במהירות גדולה מיכולתנו לקלוט, להטמיע ולעכל.

חודש של 50 חללים ביום היה מפיל ממשלות בישראל ובאמריקה והיה מוחק את החיוך מפני מנהיגינו. מהו הגרעין האיראני שטרם בא לעולם לעומת 50 אזרחים מתים ביום. כמו ביטול הפק"ל הצבאי האמריקאי השבוע, הגיעה העת להעמיד את ערוצי החדשות בפני שתי אפשרויות: להסיר את שורות המוות מהמסך, או להקדיש לכל אחד מהפיגועים היומיים את הזמן, העניין ותשומת הלב הראויים.

ביטול ספירת גופות לוחמים היא יוזמה מבורכת. עד שייפתרו הסכסוכים הגלובליים, הגיע הזמן להסיר מהמסך את ספירת גופות האזרחים, כמו היו דורבנים ושועלים שנדרסו בלילה.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

רון מיברג

צילום: ראובן קסטרו

"אחד העיתונאים בעלי ההשפעה התרבותית הגדולה ביותר בארץ בעשור האחרון, בעיקר על צעירים". פרופ' עוז אלמוג, "פרידה משרוליק"

לכל הטורים של רון מיברג

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים