עמוס קינן הסתלק, כמו התרבות שהייתה וגוועה
עמוס קינן האמין שהאומה העברית היא בת ברית טבעית לשכניה הערבים. הוא מת בעידן שבו כל מה שהתנגד לו החל להרים את ראשו
קינן, כמוני, האמין שאנחנו אומה חדשה, עברית, שנולדה בארץ הזו, ולכן היא שייכת לה ומושרשת בה, ושהעם השני בארץ הזו הוא בן בריתנו מטבעו. הכרתי אותו במהלך מלחמת העצמאות אצל הסופר מידד שיף, שאז שנינו מאוד הערכנו, ומאז נשארנו ידידים אישיים, אבל בעיקר שותפים פוליטיים.
הוא היה מהראשונים להצטרף לרעיון שאנחנו זקוקים לשלום עם הפלסטינים, בתקופה שבה 99.9 אחוז מהעם האמין שאין דבר כזה עם פלסטיני בכלל. קמנו ב-1957, למחרת מלחמת סיני ששנינו התנגדנו לה בחריפות, ויחד האמנו שהעתיד הוא בברית עם העולם הערבי, שאנחנו יוצרים אומה עברית חדשה ולכן עתידנו הוא עם העמים האחרים במרחב הזה.
מ"הארץ" ל"העולם הזה"
השתתפנו יחד ב"מנשר העברי", המצע הראשון שדיבר לראשונה על הקמת מדינה פלסטינית, מה שנקרא היום שתי מדינות לשני עמים, ומיד לאחר ששת הימים הוא השתתף איתי בגוף שנקרא "פדרציה ישראל-פלסטין", שתמך בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ויצירת פדרציה בין שתי המדינות.
אך כמובן שלצד פועלו הפוליטי, פעולתו כסופר לא פחות חשובה. הוא היה אחד הכישרונות הגדולים בדורנו. הוא לא הגיע אף פעם לכתיבת הרומן העברי הגדול שכולנו חיכינו לו, אבל הוא כתב כמה דברים קצרים בלתי נשכחים, ושם התבטא כשרונו. כך בטורו ההומוריסטי-סאטירי "עוזי", שיצר אסכולה שלמה בעקבותיו. הוא כתב קלאסיקה עברית והיום
כתביו לא נפקדים משום אנתלוגיה עברית.
בעת פרשת הנחת הפצצות בביתו של השר דוד צבי פנקס, אני ידעתי מלכתחילה שהוא עשה את זה. הוא מעולם לא הסתיר זאת ממני. אז, הוא נאלץ לעזוב את עיתון "הארץ" ועבר ל"העולם הזה". הוא היה אמן השפה העברית, הצברית החדשה, והשתמש בה בצורה מדויקת כדי לבטא את הרעיונות העמוקים ביותר.
הוא הראה שאפשר על הבמה ובספרות לדבר בעברית החדשה, הפשוטה, המדויקת שדור שלם העתיק אותה. הוא היה בן דורם של בן אמוץ, אורי זוהר וכל יוצרי דור מלחמת העצמאות. לא בכדי, כנראה, הוא הלך דווקא בעידן שבו כל מה שהוא התנגד לו מרים את ראשו. הוא יחסר מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
