יזכור
בשמיני עצרת נזכור את המתים, כי על המסורת היהודית גם אחרי המוות הנשמה יכולה להתעלות, להתפתח ולהתקדם
מצד שני, בארץ ישראל, יום זה הוא גם יום 'שמחת תורה', יום בו מסיימים אנו בפרשת 'זאת הברכה' את מחזור קריאת התורה השנתי, ומתחילים שוב מ'בראשית'. לשני תכנים אלה מתווסף שלישי, צנוע הרבה יותר, היוצר קונטרסט עם השמחה המתפרצת בהקפות ובריקודים.
לפנינו אחד מאותם הימים, בהם נאמרים בבית הכנסת תפילות 'יזכור', תפילות אישיות וציבוריות לזכר הנפטרים. ואכן. כבימי הזיכרון לפטירתם, מדליקים אנו בערב החג בביתנו נרות נשמה לזכר הקרובים לנפשנו, שבגופם אינם עוד איתנו. בהדלקת 'נר הנשמה' מהדהד הפסוק מספרי משלי (כ, כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם - חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן". ובהדלקת הנר רומזים אנו שהנשמה לא מתה במות הגוף.
"חַדְרֵי בָטֶן" מציינים את העולמות השונים שבקוסמוס הפנימי שבתוכנו. לפעמים סופר גדול מצליח לחשוף לנו מה מתרחש באותם חדרי בטן. נראה שבהקשר שלנו מצויה דוגמה מופלאה בספרו של ההוגה האקזיסטנציאלי אלבר קאמי (Camus), 'הזר'.
העלילה פותחת בקבורת אמו של גיבור הספר, מרסו. התנהלותו ורגשותיו של מרסו בשעת הקבורה ולאחריה היוו ניגוד בולט להלכות ומנהגי הקבורה ו'השבעה' ביהדות. הכל היה מיכני, סתם! מרסו אינו אבל, אינו מרגיש כלום. למחרת הקבורה הוא הולך לחוף, פוגש אישה שהכיר מזמן, הם הולכים יחד לקולנוע לצפות בקומדיה וכו'. הספר מסתיים ברצח שגם הוא נעשה סתם, ללא מניע וללא כל רגש. נר הנשמה שבחדרי בטנו, לא האיר, לא בשעת האבלות ולא בשעת הרצח.
מי שהטיב לבטא את רגש האבלות,
אכן, ה'זר' המנוכר זקוק ל'נזכור' , העומד מולו ולוחש לו: אל תגיד "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים".'נזכור' הקורא לו: אל תמנע מאתנו להעלות את "הזכה שבתפילות" לזכרם. שרת בשירך: "מי אשר כבה נרו... בכי מר לא יעירו... לא יחזירו לכאן", אך מי שלא יבכה בכי מר זה, נר נשמתו כבה כבר בחייו.
אמנם 'נזכור', אך מה משמעותו של הביטוי 'יזכור'? ביטוי זה יביא אותנו למחוזות המיסטיקה, אך מבקש אני לתת לו גם תרגום כמעט-רציונאלי. המושג 'זכות אבות' מוכר לנו היטב. אנו הלוא פרי התורשה, וגם עוצבנו במידה רבה בצורה בה חונכנו ובהזדמנויות שאבותינו העניקו לנו. אך כמובן יש יותר מזה. "זכות אבות" רומז למשוא-פנים, למעין "פרוטקציה" שאנו לכאורה מבקשים מהקב"ה בהיותנו בני האבות. בהזדמנות אחרת נחזור למושג זה אותו ניתחו חז"ל.
כאן מוכרח אני לעמוד על הכיוון ההפוך. במסכת סנהדרין (קד ע"א) מופתעים אנו לקרוא שדווקא 'ברא מזכי אבא', הבן מזכה את האב, במילים אחרות: "זכות בנים ובנות". אנו נשפטים כמובן על מעשינו, אך יש אפשרות נוספת של משוא-פנים: הבנים. הניסוח התלמודי בנוי תוך ההתייחסות למלכי יהודה שפשעו: חזקיהו אינו מסוגל להציל את בנו מנשה, אך יאשיהו מסוגל להציל את אביו אמון, קביעה מופלאה ובה בעת, מחרידה. הלוא את ההורים לא בחרנו, אך נשפטים על מה שעשינו בילדנו.
יש משוא-פנים בבית הדין השמימי, אך הוא תלוי "במעשיהם" היהודיים והאנושיים של צאצאנו. יש כאן ממד מיסטי. החכמים סברו, כנראה, שגם אחרי המוות יש התפתחות והתקדמות: עילוי הנשמה. אך אנסה להסביר זאת גם בשפה רציונאלית. ה'קדיש' הוא אכן הכרזה כל הליכה בדרך היהדות והמוסר, כחייל ההולך בעקבות חייל שנפל. ב'יזכור' אנו מתבקשים לתת צדקה, ולעשות מעשים טובים. כאשר דברים אלה נעשים לזכר היקירים שאינם, הם מהווים מעין הוכחה רטרואקטיבית בשמים. הוכחה על זכויות האבות, או על זכויות אותן הדמויות שהביאו אותנו לעשות את הטוב והישר בעיני ה'.
נא להמתין לטעינת התגובות
