מבזקים

המאבק נגד התחנה הפחמית, בין סביבה לחברה

כש"ביזבזתי" יום שבוע, במשך חצי שנה, בעמידה במדרחוב האשקלוני ושמעתי משפטים כמו "אף אחד לא סופר אותנו", "זה לא יעזור" ו"מה שקובעים בירושלים, אנחנו לא נוכל לשנות", ידעתי שאני במאבק הנכון

אבי דבוש | 20/10/2009 14:39

לפני שבע שנים פנה אלי רכז הקמפיינים בארגון "מגמה ירוקה" וסיפר לי על המאבק בתכנית לבניית תחנת כח הפחמית שלישית באשקלון, שהחל אז. הייתי אז רכז תא צעיר והפנייה נעשתה על רקע היותי אשקלוני במקור. אז עוד לא ממש הבנתי בענייני סביבה קלאסיים והפעילות הסטודנטיאלית באה ממקום חברתי- קהילתי ובפשטות, מתוך הרצון לקדם חברה טובה יותר.

ממש מאותו המקום לקחתי על עצמי להיות מעורב ומאוחר יותר להוביל את קמפיין המאבק בתכנית בתחנה הפחמית: רצון ליידע ולסייע לארגון קהילה באשקלון ובסביבה, על מנת שתשמיע את קולה בנושא הנוגע לה באופן אינטימי ביותר, בריאות חבריה בהווה ובדורות הבאים. הסיפור היה פוליטי: מעורבות, שקיפות, בניית כח וגיוס למאבק בונה. כש"ביזבזתי" יום שבוע, במשך חצי שנה, בעמידה במדרחוב האשקלוני ושמעתי משפטים כמו "אף אחד לא סופר אותנו", "זה לא יעזור" ו"מה שקובעים בתל אביב וירושלים, אנחנו לא נוכל לשנות", ידעתי שאני בסיפור הנכון.

אבל מצד שני היתה גם התגובה, הלא שכיחה אמנם, שאמרה "מה? אתה אשכנזי? מה אתה מתעסק עם איכות הסביבה?" שדחפה לי בסטירת רחוב את מלוא רוחב הקרע בין הנושא "החברתי" ל"סביבתי". במילים אחרות, אמר לי המשפט הזה, כי הבחירה במאבק למען אויר נקי לתושבי הדרום היא בחירה פוליטית, שמוותרת על הנושאים המשמעותיים והטעונים באמת.

היום, שבע שנים אחרי, בריכוז מטה המאבק נגד הקמת התחנה, בעוד סיבוב בקמפיין, שמוכתר לאורך השנים כהצלחה, אני עדיין עסוק ומוטרד באותה השאלה ומבקש לחלוק כמה תובנות בהקשר זה: ראשית, אחת ההצלחות המשמעותיות של הקמפיין היתה גיוס מסה ציבורית משמעותית למאבק. זו באה לידי ביטוי בעשרות אלפי חתימות על עצומות שכנגד ועל התנגדות לתכנית, לאחר הפקדתה בוועדה לתשתיות לאומיות. בנוסף, השתתפות תושבי האיזור בפעולות המחאה הציבוריות עולה בהתמדה.

בתורה, הביאה ההתגייסות למחויבות ראשי רשויות באיזור, ובראשן ראש עירית אשקלון, למאבק. המחויבות שרדה חילופי שלטון ומשקפת סדר יום ציבורי מגובש בנושא. כמי שניסח את הצעת המחליטים שאושרה במועצת עירית אשקלון ב- 2008 וקיבעה התנגדות פורמלית לפרויקט, סגרתי, גם באופן אישי, איזה מעגל.

שזירת הסיפורים למארג אחד

ברמה התיאורטית, אנחנו מבינים לעומק יותר ויותר עד כמה השאלה הסביבתית היא שאלה מרכזית בחברה האנושית בכלל והחברה הישראלית בפרט. השאלות הסביבתיות מייצגות ויכוח על מהות הדמוקרטיה. האפשרות שנתנו לתושבי אשקלון לדעת ולהכיר תכנית שתשפיע באופן דרמטי על בריאותם, היא מרכיב חיוני בדמוקרטיה שאיננה רק למראית עין. היכולת שלהם להתארגן ולהשמיע קול, שלא בא מהאליטה החברתית, אף היא חיונית לצרכי יצירת הנהגה "של האזרחים, על ידי האזרחים ולמען האזרחים".

כשנוגעים בעניין עצמו, הולך ומתחדד הקשר בין שאלת הבריאות והשימוש במשאבי הטבע לשאלות של צדק חלוקתי ברמה העולמית והמקומית. מי מקבל את הזכות לאוויר נקי יותר מכפי חלקו באוכלוסיה? למי יש נגישות למשאבי החוף? ושוב, מי מקבל את ההחלטות בנוגע לכל אילו? מחקר עדכני, למשל, מוצא תת ייצוג בולט לפריפריה הישראלית בנציגות הציבורית בחברות ממשלתיות (כולל חברת החשמל, הנוגעת ישירות לענייננו) ומחדד את השאלה ביתר שאת.

מתברר גם שהשאלות החברתיות ה"בוערות" כמו תעסוקה ארוגות אף הן בקונפליקט. הפרוטוקולים של ישיבת הממשלה ב- 2002 שקיבלה החלטה עקרונית על הקמת התחנה הפחמית, מראים שסוגיה זו שימשה כטיעון מרכזי להקמת התחנה. מדובר, לכאורה, בקונפליקט מובנה בין תעשייה עתירת עבודה לבין שיקולי בריאות וסביבה. עם השנים מתברר שהעתיד התעסוקתי והתעשייתי בכלל נמצא דווקא בפיתוח טכנולוגיות ירוקות. אילו ייצרו מהלכים אסטרטגיים של ארגוני העובדים הגדולים וארגוני הסביבה בארצות הברית עוד בתחילת העשור.

כיום, כשעשרות מליארדי דולרים מוזרמים לתעשיות הירוקות, הקשר הופך להיות מוחשי מאי פעם. בחירה בחלופות הסביבתיות צפויה להביא פתרון תעסוקתי משופר בהרבה לתושבי אשקלון, לצורך העניין, תוך כדי ערכים מוספים כמו תמיכה במיתוג התיירותי של העיר, שהלך ונעלם לטובת התעשייה הכבדה.

את הקשר

הזה עשו, באופן מרגש מבחינתי, משתתפי תכנית "ויסקונסין" שליוויתי במשך שנתיים. כאשר עלה המאבק בתחנה הפחמית פעם נוספת הם פנו אלי והציעו הקמה של קואופרטיב לאנרגיות מתחדשות שיעניק להם פרנסה ויהווה חלופה להקמת תחנת כח מזהמת.

עצם העובדה שאני עדיין חש צורך להסביר ולהצטדק על הבחירה בעיסוק בנושאים הנתפסים כסביבתיים קלאסיים (לצד פעילות חברתית מקבילה ופעולות שמצליחות לשלב כוחות, כמו הקמפיין כנגד הפרטת הקרקעות), ממחישה עד כמה נותרה לנו עבודה בשזירת הסיפורים למארג אחד. ובינתיים, אני מזמין אנשים מהסיפור "החברתי", במקביל לבירור השאלה, למצוא עצמם במאבק סביבתי, מהחשובים שמתקיימים בעשור הנוכחי.