מה למדנו מוועידת האקלים?
בקופנהגן ננעל העשור באקורד צורם של חוסר יכולת של מדינות העולם לעמוד מול האתגר המשותף הגדול ביותר שעמד בפני האנושות
1. בקופנהגן למדנו מחדש את השיעור המוכר מישראל: לא חוסר מודעות ויכולת היא המביאה לפגיעה אנושה במשאבינו המשותפים, אלא אינטרסים צרים, שנמדדים, לרוב, בכסף. ברגע שדובר על התחלה של שינויים משמעותיים בכלכלת הפחמן והדלקים הפוסיליים שלנו, קמו בעלי האינטרס להגן על ארנקם. מדינות הנפט והפחם התערבבו במדינות מתפתחות, שעשו יד עם מדינות עתירות תעשייה, שנפלו קרבן ללחצים מצד תאגידים עולמיים. החברה האזרחית שבאה ל"hopenhagen" נקלעה שוב, אישכהוא, למקום נאיבי חסר השפעה והבנה פוליטית מול אינטרסים שכאלה. בקופנהגן למדנו, מחדש, את כוחם של האינטרסים.
2. בקופנהגן לא היו רעים וטובים, צדיקים ורשעים. התקשורת ניסתה, לרוב, לצייר את העימות כעימות של עשירים ומפותחים מול עניים ומתפתחים, כשהסימפטיה נוטה לצד אחד והכוח לצד השני. בקופנהגן כשלו המדינות המפותחות שלא השכילו להוביל מהלך שוויוני ומשתף ולא שמו על הכף קופת השקעות נדיבה מספיק, כזו שתהיה, סימבולית, לא קטנה בהרבה מההשקעות במגזר הפיננסי הקורס, בשנתיים האחרונות, וסוג של פיצוי על מאות שנות מהפכה תעשייתית, שניצלה וזללה את משאבינו המשותפים. בקופנהגן כשלו גם המדינות המתפתחות שיצרו חזית עשקנית של התנגדות למחויבות ליעדים כמותיים, מעבר למילים יפות. אחד הפאנלים חשף את נשיא האיים המלדיביים על סף בכי, מנופף בנתון שגם אם כל המדינות המתפותחות לא יפלטו גרם פחמן, המשך "עסקים כרגיל" במתפתחות יביא לעלייה של רמות הפחמן באטמוספירה עד לכדי 600PPM בעשורים הקרובים. המשימה לייצוב האקלים, לטובת האנושות, היא, לטוב ולרע, של כולנו.
3. אחת הסיסמאות האזרחיות המובילות בועידה היתה "שנו את המערכת, לא את האקלים". שוב נוכחנו לדעת שמי שנהנה מהמערכת הקיימת לא ממהר לשנותה, ודאי לא בלחץ כללי, לא ממוקד ו"נחמד", כפי שייצרו הפעילים הסביבתיים. מנהיגי המדינות הגיעו לקופנהגן כשהמשבר הפיננסי, לכאורה לפחות, מאחוריהם והמשך "עסקים כרגיל" היא האג'נדה העיקרית שלהם. שינוי כיוון דרמטי, כפי שנחוץ, כרוך בשינוי הדרך בה בנויה ונמדדת הכלכלה שלנו, הדרך בה מוענק קול לקהילות המוחלשות שבתוכינו והדרך בה הפוליטיקה שלנו מעוצבת. בועידה הרשמית, לסיסמה האזרחית לא היה הד ממשי. בקופנהגן למדנו שהמערכת עובדת ולא לטובתינו.
4. בקופנהגן למדנו שמדובר במלחמת תרבויות, לא פחות. יש מי שרוצים להרוויח זמן ויעשו כל צעד קדימה מאוחר, מהוסס וכבד מדי, תוך השקעה בדרכי נסיגה, ויש מי שתובעים שינוי מהותי, לטובת רוב רובו הדומם
של העולם בהווה ובעתיד. במאבק הזה יש לחברה האזרחית תפקיד מכריע משחשבנו.
לא רק לדחוף וללחוץ על מקבלי ההחלטות העולמיים והמקומיים, אלא גביית מחיר פוליטי מהם מחד על נרפות מסוכנת ובניית פתרונות אסטרטגיים מלמטה, שיעקפו את הפוליטיקאים וישכנעו אותם להצטרף למהפכה, מתוך קריאת מפה פוליטית חדשה. בקופנהגן למדנו שאין מבוגרים אחראים שיעשו את העבודה בשבילנו. זוהי פשוט העבודה שלנו.
5. בקופנהגן ננעל העשור הראשון של המילניום השלישי. העשור שהחל, למעשה, עם פיגועי התאומים בספטמבר 2001, ננעל באקורד הצורם של חוסר יכולת מדינות העולם לעמוד באופן מספק מול האתגר המשותף הגדול ביותר שעמד בפני האנושות אי פעם. לא היו סיבות פוליטיות רבות שנתגעגע לעשור שפיכח את כולנו משנות התשעים של פוסט המלחמה הקרה. בברכה היהודית "יכלה עשור וקללותיו, יחל עשור ובכרותיו" ננוחם..
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם