חיים ירוקים, עד שנהיה לי קר
טל ליברגל קיבלה משימה ששינתה את אורח חייה: להפוך את דירת הסטודנטים שלה לירוקה. איך הגיבה השותפה? מה אמרה הקופאית בסופר? והאם הפינוק ינצח? שותפות ירוקה, חלק שני. מחשבה תחילה
למרות ההצלחות החלקיות החלטנו להמשיך בפרויקט. אנחנו הרי בנות ידידותיות לסביבה ולכן במסגרת הניסוי הקטן שלנו החלטנו ללכת לקניות ברגל עם שקיות אקולוגיות. כשהגעתי לסופר מצאתי את עצמי בוחרת פריטים לפי משקל.
כשהגעתי לקופה מצאתי את עצמי מסבירה לקופאית שוב ושוב שאני לא מעוניינת בשקית אבל זה לא מנע ממנה לשלוף עוד ועוד שקיות. בסוף נכנעתי, לקחתי את השקית והשארתי אותה על דלפק הקופה. היא לא הצליחה להבין מדוע אני מסרבת לשקית, ובכלל למה אני מגיעה ל"שופרסל" עם שקית ירוקה שכתוב עליה "מגה". העדפתי שלא להסביר.
בתקנון החלטנו על שימוש באמצעים אלטרנטיביים לחימום. בדירתנו השכורה אין מערכת הסקה מרכזית ולכן אנו משתמשות בתנורים ורדיאטורים. השותפה הציעה שנוותר עליהם ונשתמש בכריות חימום ושמיכות נוספות ונזכרה
בסוף השבוע התחילו גשמים וסופות וקור אימים, מעיין נסעה להוריה לסוף השבוע (וכל כך קינאתי בה, בטח שם הם לא בניסוי וחם לה) ואני מצאתי את עצמי יושבת עם שלוש (!) שמיכות עלי, קופאת מקור, מכינה לעצמי תה מקומקום שאני מרתיחה בגז מים שאגרתי כששטפתי כלים. וכל הזמן הזה אני מתפלפלת לי במחשבות.
"אולי אני תורמת לסביבה ככה?", שאלתי את עצמי בקול רם. "אבל אם אני סובלת, האם זה עדיין תרומה לסביבה? האם אני לא חלק מהסביבה?" ואולי תהיתי לי "אני סתם אגואיסטית ומפונקת?". כנראה שכן.
החלטתי להקל על עצמי ולנסוע לבקר את ההורים שלי. כל הדרך שכנעתי את עצמי שלא מדובר ברמאות כי הדירה עדיין ירוקה וחוסכת אפילו יותר כשאני לא נמצאת בה וההורים שלי ממילא היו מפעילים הסקה ולא יפריע להם שאתחמם בה קצת, לא?
כשחזרנו שוב אל מקדש הקור התל אביבי שלנו החלטנו לנסות לחסוך גם בחשמל. החלטה שווה גם לעולם וגם לכיס. יותר מזה, חשבנו שזה יהיה גם קל – כמה ויתורים לא משמעותיים וקצת משמעת.
תחילה, רכשנו נורות חסכוניות, אפילו הרכבתי אותן לבד. הצעד השני היה לנסות לצרוך פחות, למשל שימוש במחשב הנייד בלי הטענה, אלא רק כשנגמרת הבטריה; לכבות את הטלוויזיה כשלא ממש צופים בה ולהקפיד על סגירת אורות. השותפה שלי טוענת שזה מה שהיה לה הכי קשה, לא כי זה קשה, פשוט מכורח ההרגל והפינוק. אני דווקא הסתדרתי.
ביום ראשון הניסוי נגמר ונשמתי לרווחה, לא כי זה בלתי אפשרי לשמור על דירה ירוקה, בכלל לא, זה די קל וגם לא דורש המון, פשוט מאסתי בעיסוק הבלתי פוסק בנושא, במיוחד כשעושים את זה בשותפות.
אני והשותפה שלי גרות כבר מעל לשנתיים יחדיו ומסתדרות מעולה. הסוד הוא במרחב שאנחנו מאפשרות אחת לשנייה, הדירה הירוקה גרמה לשבירה מסוימת של הקווים הדמיוניים של המרחב הפרטי של כל אחת. הצורך להחליט יחד על שעות, על ויתורים, על מה מותר ומה אסור, הכניס את הדירה לסיר לחץ וגרם, בין אם רצינו ובכך ובין אם לא, לחצייה של גבולות הפרטיות, כיוון שהיינו צריכות יחד להגיע למטרה וזה דבר מסובך לעשות בלי לפגוע באורח החיים שהתרגלנו אליו וגדולים ממני כבר דיברו על כורח ההרגל.
בסוף הניסוי החלטנו ביחד כי זה נותן הרגשה טובה לחסוך. אנחנו נמשיך לנסות לחיות חיים ירוקים אבל לא במקומות בהן הרגשנו שזה פוגע בפרטיות או לא נעים לנו (כמו שטיפת הדירה בחומץ), נמשיך למחזר כל מה שניתן, לנסות להשתמש בפחות חשמל ובפחות מים, לנסוע יותר בקו 4א' ולא ברכב ואם אפשר ברגל, מה טוב.
ננסה ללכת לסופר עם שקיות מהבית, גם אם הקופאית עושה פרצופים, נוריד את המים רק עם חצי מיכל (פשוט צריך ללחוץ חזק, את זה הבנו אחרי שכמעט איבדנו תקווה). על מיחזור מים אפורים נראה לי שנוותר כרגע, אני כנראה לא מספיק פתוחה עדיין לעניין ומלאה בדעות קדומות. לגבי הדוד מים, ננסה לתאם כשאפשר, אבל לא נאנוס את זה, כי החברות שלנו יותר חשובה בעיניי וגם היא ידידותית לסביבה, לפחות לסביבה בה אני גרה היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
