אין לי רגע בדל: לנקות את הרחוב משאריות הסיגריות
מידי יום מושלכים בישראל למעלה מ-16 מיליון בדלי סיגריות. לשחר פלד נמאס לראות אותם על המדרכה, על הדשא ובעצם בכל מקום, אז היא יצאה למשימת ניקיון בלתי אפשרית. מחשבה תחילה
התופעה, המאוד ישראלית, מסוגלת להעכיר לי יום שלם. איך יתכן שברחובות מנהטן – האי המתויר בעולם שמאכלס כמות אנשים הגדולה מישראל – קשה מאוד למצוא בדל סיגריה נטוש
ברגע שחלקת הדשא האהובה עליי באוניברסיטת תל אביב הפכה מירוקה ללבנה, ולא בגלל סופת שלגים שהגיעה באופן פלאי לאזור, הגעתי למצב המתסכל שבו לא הצלחתי למצוא אפילו פיסה אחת פנויה להתיישבות. התסכול גבר כשהרמתי מבט והבחנתי בחמש המאפרות שהותקנו במתחם בפינות שונות ומגוונות, שעמדו כמובן ריקות ונקיות. או אז נפל האסימון והבנתי שיש לעשות מעשה.
איזה מרחק תהומי בין הקלות שבאמירה "אין בעיה, אני ארים את כל הסיגריות" לבין תחושת הגועל האישית שבהרמת שאריות הזיהום של אנשים אחרים. במחשבה תמימה עוד פנטזתי שאנשים יראו אותי ויעשו כמותי, אך האשליה נופצה מהר מאוד. ברבע השעה שהשקעתי באותה חלקת דשא קיבלתי בעיקר מבטים תמהים ואפילו לחשוש של "איכס" מחבורת בנות שחצתה לידי את המדשאה בנונשלנטיות בדרכן לשיעור הבא.
במהלך השבוע האחרון עשיתי כמיטב יכולתי להרים כל פיסת סיגריה שראיתי ברחוב, אך מהר מאוד הבנתי שמדובר במשימה בלתי אפשרית. הכמויות האינסופיות של שאריות הסיגריות הקיפו אותי מכל עבר והייאוש רק גבר. אפילו אזרתי אומץ והערתי לאישה שהשליכה לרצפה סיגריה רגע לפני שעלתה לאוטובוס, ולו רק כדי לקבל חזרה התעלמות אדישה ומבט מרוגז בעודה נעלמת לתוך כלי הרכב.
תהיתי לעצמי - מה מונע מאנשים להשליך את הבדלים לפח? האם זה עצלות? חוסר מודעות מוחלטת לאסתטיקה ולסביבה? הרי את מחצית הדרך הם בלאו הכי עוברים – בתום העישון משליכים לרצפה ומכבים עם קצה הנעל. כל שנותר כעת הוא להשלים את העבודה, להרים ולזרוק לאשפה. האם אנשים באמת מעדיפים להיות מוקפים בסיגריות מאשר להחזיק את הבדל עוד מספר שניות עד למציאת פח אשפה? מסתבר שכן.
קיימת כמובן התפיסה הפרימיטיבית, המספקת תירוץ הולם להשקטת מצפונם של המשליכים, כי באקט הלכלוך הם מספקים בטוב ליבם עבודה למכביר למנקי הרחובות, האנשים האחרונים בעולם שצריך לספק להם עוד עבודה. המחשבה שיש מי שינקה, על משקל "אבא יתקן", היא תפיסה כל כך אינפנטילית שמצליחה להפתיע אותי כל פעם מחדש כשהיא צצה במוחם של אנשים בוגרים, שקולים ורציונאליים לכאורה.
ובכל זאת, אנחנו כנראה לא לבד. ממחקר שביצעה עמותת "ארץ ללא בדל", עולה כי בעולם המערבי מקורו של 50% מהלכלוך הוא בבדלי סיגריות. בישראל נמכרים שמונה מיליארד סיגריות בשנה, 80 אחוז מתוכן מושלכות על המדרכה, על הכביש, בקניונים, בחופי הים ובחיק הטבע. ביום אחד בלבד מושלכים בישראל למעלה מ-16 מיליון בדלי סיגריות.
המשרד להגנת הסביבה דווקא עושה מאמצים לטיפול ב"מכת המדינה". בישראל קיים צו ברירות משפט בנושא שמירת הניקיון, שבאמצעותו נאכף עד כה חוק שמירת הניקיון שקיים מ-1984. על פי מערך נאמני הניקיון - מתנדבים שהוסמכו לאכוף את החוק ורשאים לתת דוחות על עבירות ניקיון - העבירה הנפוצה ביותר בישראל היא השלכת בדל סיגריה בציבור. בשנת 2006 נרשמו 18,916 דוחות על ידי כלל גורמי האכיפה על השלכת סיגריות בישראל, ובשנת 2007 שופטת בית משפט השלום בפתח תקווה הרשיעה נהג מונית שנתפס כשהוא זורק בדל סיגריה מחלון מכוניתו ואילצה אותו לשלם קנס של 4,000 שקלים.
השופטת ציינה כי "עבירה של השלכת פסולת מרכב הינה שכיחה ומהווה זלזול ברשות הרבים... מדובר בתופעה פסולה שפוגעת באיכות החיים של כלל תושבי ישראל, ועל בית המשפט לתרום למיגור התופעה באמצעות ענישה משמעותית".
יחד עם זאת, לא נראה שהמצב בשנים האחרונות משתפר. מבדיקה של "ארץ ללא בדל", התברר שדווקא אחרי שהוחל חוק העישון עלתה כמות הבדלים ברחובות, כי אנשים יוצאים ממקומות הבילוי החוצה כדי לעשן, ומשליכים את הבדלים על הרצפה.
בשנה החולפת אישה שקיבלה על ידי פקח עיריית הרצליה דוח על סך 660 שקלים בגין השלכת בדל סיגריה במקום ציבורי, התלוננה שהסכום נשמע לה הזוי וכי "הפקח חיפש לעשות את היומית שלו והחליט להיטפל לשתי נשים שכל חטאן היה שהשליכו בדל סיגריה". אם אנשים יתחילו להבין שהשלכת סיגריות ברחוב היא חטא חמור מספיק אולי היבטים נוספים בחיינו, מעבר לסביבתיים, ייראו אחרת. הרי "די באדם אחד המזהם את הסביבה כדי לפגוע באיכות חייו של ציבור שלם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם