ג'ק באוור - גרסת החסכון: 24 שעות בלי חשמל
לכבות את האור למשך שעה? החזון של שירי ארז רחב יותר. היא החליטה לנסות לחיות יממה שלמה בלי חשמל. היא זכתה לארוחה רומנטית לאור נרות, הביטה בכוכבים, התעוררה באופן טבעי לגמרי ולא הפסיקה לדבר - כי מה כבר אפשר לעשות? מחשבה תחילה
"טוב אז אולי כדאי שאשמע קצת חדשות", אמרתי, "כי בזמן הניסוי אני לא אוכל לעשות את זה", אבל החדשות לא חידשו במאום. זיפזפתי קצת בין הערוצים, ולבסוף נחתתי על השידורים החוזרים של סיינפלד- פרק שאני כבר מכירה בעל-פה, אז תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי "אין ברירה חייבים כבר להתחיל"', ובלב כבד לחצתי על כפתור הכיבוי האדום הקטן
ג'רי וג'ורג' המשיכו לנהל את הדיאלוג שלהם על גבי המרקע, תוך התעלמות מוחלטת ממעשי. כנראה שהסוללות חלשות, לחצתי שוב ושוב על הכפתור האדום. לבסוף המכשיר השמיע קול פיצפוץ חלוש, כשל חיה פצועה הפולטת את נאקתה האחרונה. לשבריר שניה מסך הטלוויזיה הלבין, ולאחר מכן החשיך וכבה. דממה השתררה ברחבי הדירה.
הסתכלתי סביב וידעתי בדיוק מה הדבר הבא שאני צריכה לעשות. מתוך השקית שהיתה על השולחן הוצאתי נרות. הדלקתי אותם ופיזרתי ברחבי הבית. אחר כך סגרתי את כל מתגי האורות - "זהו זה. עכשיו הניסוי מתחיל רשמית". התיישבתי על הספה בסלון והתרווחתי לאחור. להבת הנר התפתלה הלוך ושוב כרקדנית בלט, וקולות של ילדים ומכוניות עלו מן הרחוב.
כך ישבתי למשך דקות ארוכות, רק אני והלהבה. אני בוהה בה, והיא בי. "אני לא יכולה יותר", אמרתי לפתע וזינקתי אל עבר הסלולרי. "מאמי, אני באה אליך", הודעתי לבן-זוגי עוד לפני שהספיק להגיד הלו. "מה קרה, כבר משעמם לך?", הוא צחק מעברו השני של הקו. "מה זה משעמם. משעמם זה לא מילה, ממש מכה", יבבתי. "כמה זמן את כבר שם בלי חשמל?", הוא שאל, "אני מעריכה שמשהו כמו... 10 דקות", עניתי. "טוב", אמר "יאללה בואי", והוסיף במן אנחה "אסגור את האורות".
כיביתי את הסלולרי וזרקתי אותו הצידה- מעכשיו גם בו אסור לי להשתמש. את כל הנסיעה עשיתי בלי רדיו (כי הוא פועל על חשמל), והדרך אל ביתו שבשוהם נראתה לי ארוכה מן הרגיל. המהדרין אולי בכלל לא היו עולים עם מכונית על הכביש, כי הרי בדומה לתהליך יצירת חשמל, גם בתהליך בעירה פנימי של מנוע, משתמשים בשריפת דלקים פוסילים, שזה החלק המזהם יותר בתהליך הפקת האנרגיה.
כשדפקתי על דלת ביתו חשבתי על זה שיש לי מזל שהוא גר בבית פרטי ולא למשל בבית דירות בקומה שמינית, אחרת היתי נאלצת לעלות הכל ברגל, כי מעליות גם הן מחוץ לתחום. מתוך הבית נשמע קול חבטה אדיר ולאחר מכן "איי...” ואז "זה פתוח, אפשר להכנס".
ברגע הראשון שנכנסתי פנימה לא יכולתי לראות כלום, ממש כלום. כל האופק הקרוב והרחוק היה חשוך, ולא יכלתי אפילו להבחין האם העיניים שלי עצומות או פקוחות. זוג ידיים מגששות הושטו לעברי מתוך החשיכה. מצית נדלק. “בואי אני רוצה להראות לך משהו", הוא אמר והוביל אותי לכיוון המדרגות.
עלינו והגענו לגג. על הרצפה במרכז היו פרוסים סדינים וכריות, ומסביב פזורים נרות צבעוניים. "ואו זה כל-כך רומנטי", אמרתי בהתרגשות בזמן שהתיישבנו. "זה עוד לא הכל...", הוא אמר, "השמיים היום ממש בהירים, אז אפשר לראות את כל הכוכבים".
נשכבתי על הגב, "נכון, הנה הדובה הגדולה, ושם קסיופיאה". "והפליאדות", הוא הוסיף והצביע לכיוונן. "בקושי אפשר לראות אותן, זה נראה כמו ענן מרוח קטן כזה", אמרתי וניסיתי לאמץ את העיניים להתמקד באיזור.
"קשה לראות אותן בגלל תופעה המכונה זיהום אור. למרות שאנחנו נמצאים באזור פריפרי ואין כמות גדולה כל כך של אורות כמו בתל-אביב, בכל זאת מנורות רחוב ואורות מבתים באזור יוצרים הילת תאורה שמקשה לראות בבהירות את השמיים", הוא אמר.
"נכון, ולהבדיל מאזורים עירוניים, אני זוכרת שכשהיתי במדבר בנגב, הראות של השמיים היתה כ"כ טובה שיכולתי לראות את שביל החלב ועוד אלפי כוכבים נוספים בשמיים, אי אפשר להשוות את זה למה שרואים מהעיר", אמרתי.
אחר כל ירדנו להכין אוכל, ותוך כדי זה שמתי לב לכך שכל פעולה, בין אם זה סחיטת לימונים, בישול פסטה, או אפילו קריאה בעיתון, מקבלת נופך סקסי כאשר היא נעשית לאור נרות.
אחרי הארוחה, עלינו בחזרה לגג והמשכנו לשוחח על קדמה וטכנולוגיה, על מדד האושר, ועל עתיד עולמנו. דיברנו ודיברנו (כי תכלס זה הדבר היחיד שיש לעשות בעולם ללא חשמל) עד השעות הקטנות של הלילה, ואחר כל כבר היה מאוחר מכדי לעלות על הכביש, אז החלטנו שאני אשאר לישון.
בלילה חלמתי שאני ציידת אפריקאית. רצתי ברחבי הסוואנה כאשר לגופי עלים בודדים המחוברים בחוט, וניסיתי לברוח מנמר איום. לאחר מרדף ממושך ובכדי להמלט מפניו קפצתי לנהר גדול. בשלב הזה נהפכתי לדולפין. פכפכתי ושחיתי עד שראיתי מולי דג גדול שנראה טעים למדי, ובדיוק ברגע שבאתי לתת לו נגיסה בסנפיר האחורי, נזכרתי שאני בכלל צמחונית והתעוררתי בבהלה.
הסתכלתי סביב. בן זוגי עדיין ישן ובחוץ החלו ניצוצות ראשונים של זריחה. למשך רגעים אחדים המשכתי לשכב במיטה בניסיון לשחזר מתי היתה הפעם האחרונה בה התעוררתי ביקיצה טבעית בשעה כזו מוקדמת. לבסוף הגעתי למסקנה שכבר 20 שנה דבר כזה לא קרה, וכנראה סגנון החיים הזה ללא החשמל מתחיל להשפיע לי על הגוף - איזשהו יצר קדום ופרימיטיבי בי התעורר וגרם לשעון הביולוגי שלי לסנכרן את עצמו עם מחזוריותה של השמש. הרי בעבר בני האדם התעוררו עם עלות השחר ונרדמו עם רדת הערב, שלא כמו האדם המודרני ששיבש על ידי התאורה המלאכותית את כל מנגנון השינה הטבעי שלו.
ירדתי למטבח להכין קפה. "לעזאזל", נזכרתי, "מכונת האספרסו היא מכשיר חשמלי, וכך גם הקומקום". מזגתי במקום זה כוס מים ויצאתי אל הגינה. האופק היה צבוע בגווני ורוד ואדמדם. קרניי אור חמימות פשטו סביב וגירשו את רוח הלילה הקרירה. התחלתי לפסוע לכיוון ספסל - הנדנדה. חשתי את הדשא הלח מתחת לכפות רגליי היחפות. הציפורים צייצו בקולות אחרים, כאלה שמעולם לפני כן עוד לא שמעתי. עצרתי במקום.
אני לא יודעת אם זה היה המחסור בשעות שינה, או המחסור בקפאין, או שאולי זה באמת היה מן יצר קדמון ומודחק, אך באותו רגע, באותה פיסת טבע, חוויתי משהו שלא מן העולם הזה- תחושת התעלות רוחנית. בוודאי לזה מתכוונים כל הרוחניק'ים ואנשי המדיטציה כאשר הם מדברים על "הארה" או ”התחברות עם הטבע". את שארית הבוקר העברתי על ספסל-הנדנדה, בצפייה על הנוף. לקראת הצהריים נסענו לטייל בגבעות ובכרמים של אזור לטרון וכשהגיע הערב, עשיתי את פעמי בחזרה אל תל-אביב רבתי.
עם סיום הניסוי, נדהמתי לגלות 30 שיחות שלא נענו בטלפון הסלולרי. "תגידי לי, את נורמלית?!" צרחה אמי לתוך השפורפרת. "שכחת שהבטחת להגיע לארוחה אצל סבא וסבתא? יום שלם ניסיתי לתפוס אותך בפלאפון וגם בטלפון ולא הית זמינה, כבר כמעט וניגשתי למשטרה".
"אמא, תרגעי. זה היה ניסוי. במשך יממה שלמה נאסר עלי להשתמש בחשמל או מוצרי חשמל", ניסיתי להסביר לה ותוך כדי כך בדקתי את תיבת האימייל שלי, “רק 10 הודעות חדשות?...”, מלמלתי באכזבה. "מה אמרת?", שאלה אמי. "לא משנה. מחר אני הולכת למחסני חשמל לקנות טוסטר ואייפוד חדש, אז אחרי זה אלך לבקר את סבא וסבתא", אמרתי. "יופי. ואת זוכרת שלאחיין החמוד שלך יש יומולדת בשישי הבא?". "כן, קניתי לו במתנה קונסוליית פלייסטישן ועוד כמה משחקי מחשב.."
האדם הראשון נוצר לפני כמה מיליוני שנים, ואילו הטלוויזיה הראשונה נוצרה לפני מאה שנים בלבד. גופנו מותאם לחיים בטבע, למחזוריות השמש, לצמחייה ולאדמה. אנו עוד לא עברנו את האבולוציה המספקת כדי שגופנו יתאים לעולם המודרני הטכנולוגי המהיר והלחוץ. כראיה לכך אפשר להבחין במגוון של מחלות שהם תוצר של הטכנולוגיה והקדמה.
למשל רבים סובלים ממחסור בויטמין D. זהו ויטמין שנוצר בגוף במהלך חשיפה לשמש, ולמרות שארץ ישראל היא מדינה שטופת שמש, מתברר שכיום ליותר מחצי מהאוכלוסיה יש מחסור בויטמין זה. גם סרטן על כל סוגיו זוהי מחלה מודרנית. אנו מוקפים בחומרים רעילים ומסרטנים- גלים אלקטרומגנטיים מאנטנות סלולריות, הורמונים ורעלנים במזון, זיהום אוויר וקרינה תמידית שנפלטת מהכבישים, ממכשירי החשמל ואפילו מקירות הבתים שלנו. על פי ההערכות, הסיכוי שכל אחד מהאנשים שיוולדו בדור הבא יחלה בסרטן היא כמעט וודאית.
מחקרים כיום קושרים גם את תופעת הפרעת הקשב והריכוז לשימוש יתר בטכנולוגיה. ילדים רבים שמכורים לטלויזיה או גולשים כל היום במחשב, ולא יוצאים החוצה לשחק, מפתחים ליקויים חברתיים ונפשיים. הם משתמשים באופן מצומצם רק בחוש אחד, במקום להשתמש ולפתח את כל החושים, ולומדים לתקשר עם מקלדת ומסך במקום לתקשר עם אנשים בשר ודם.
כדור הארץ כנראה ימשיך להתקיים גם אחרינו, אך אנו בטיפשותנו נכחיד את עצמנו עוד לפני שנספיק להבחין בכך. אולי זו תהיה נקמתה המתוקה של אמא אדמה על כל מה שעוללנו. אגב, מסתבר שמרחבי טבע, נופים וצמחייה, באמת יכולים "למסטל". ריכוז גבוה של יונים שליליים באוויר, שמקורם בצמחייה ירוקה, מים ואוויר צח גורמים לנו לחוש רעננות, צלילות ותחושה של 'היי'. לעומת זאת יונים חיוביים, שמקורם בזיהום אוויר, אספלט, חומרים סינטתיים ומכשירי חשמל גורמים לנו פיזית לחוש מתח, חרדה, דיכאון וירידה בריכוז.
חברות ומעסקים רבים רוכשים בשל כך "יוניזטור", שזהו מכשיר הסופח יונים חיוביים ופולט יונים שליליים, בכך הוא מעשיר את האוויר המשרדי, ותורם לריכוז וחיוניות העובדים. ואני שואלת- לא יותר פשוט לצאת לסיבוב בטבע?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם