תולדות קיצור הדרך
שיעור חשוב שכדאי לאדם לזכור בוקר צהריים וערב כשהוא בונה את ביתו הירוק יסתכם בשלוש מלים: אין קיצורי דרך. הבית של ננה
הסיפור בתמצית: בפרקים הקודמים של טור זה סיפרתי על המערכת המעניינת לקירור אוויר שעתידה לצנן את הקיצים החמים והלחים בבית של ננה (להלן הסבר תמציתי ודידקטי על טיב המערכת הזו).
צומת מרכזית במערכת זו היא הנקודה שבה הצנרת מגיעה לשיא העומק – ומתחילה לעלות לכיוון הבית ולנתב את האוויר הקר לחדרים השונים. מנקודה זו אמורים להתנקז המים המצטברים במערכת. לאן הם ילכו? האופציות השונות שנבחנו במהלך תכנון המערכת התמצו בשתיים: צינור אנכי, שבתוכו
קודחים חור באדמה באמצעות מכשיר מכני כבד, מסוגו של מחפרון JCB, שיש לו זרוע עם קודחת.
חור הקידוח יכול להיות בקוטר של 50, 60 או 100 ס"מ, תלוי צורך. החור אמור להגיע אל השכבה החולית שבאדמה, שבה מתקיימת ספיגה מהירה מאד של מים (אשר עוברים למי תהום). במקרה דנן, הבור מגיע לעומק של 13 מטר, מה שבטוח בטוח. אל תוך החור משחילים שרוול, שעשוי בד גיאוטכני, וממלאים אותו חצץ. בלב החצץ עובר צינור שרשורי – צינור פלסטיק, עם דופן שנראית כמו אקורדיאון, מוקף אף הוא בד גיאוטכני – שמושחל עוד קודם לכן. בסוף מתקבל כאן צינור ועוד צינור, שאם הוא עשוי נכון יכול לנקז כמויות מים אדירות מפני השטח אל האהה"מ המצוי הנ"ל, במשך שנים רבות.
(במאמר מוסגר, אם היינו חיים במדינה מתוקנת, אזי כל בית חדש בכל מקום בישראל היה מחוייב בהתקנת בור/ות חלחול. באופן זה, אפשר היה להחזיר למי התהום את חלק הארי של מי הגשמים היורדים על אותו בית, וגם להחדיר אל האדמה את כל המים האפורים של אותו בית או בניין. אבל, כיוון שאנחנו לא חיים במדינה מתוקנת, אזי.... (השלם את החסר)).
אפשר להמשיך כאן עוד ועוד על ההיבטים הטכניים של העבודה: החפירה של תעלות רחבות ועמוקות. פרישת הצנרת בזוויות הנכונות וחיבורה. כיסויה באדמה ספציפית. הרטבת האדמה. המשך כיסוי באדמה מסוג אחר. הרטבתה והידוקה. ועוד ועוד. בכל יום קורים המון דברים מעניינים, המון בלת"מים, התמודדויות שעיקרן המפגש בין השכל של האדם למרכיבים הפיזיקליים של העבודה: כלים כבדים, אדמה עקשנית, צנרת ואבזריה...
וזה מביא אותי למרכיב האנושי של העבודה: רוב מה שקרה בחצר הבית של ננה בחודש האחרון בוצע בעזרתו של איתן מורן, ממושב מגשימים, והצוות שלו, המורכב בעיקר משופל, מיני מחפרון, בובקט, ושני פועלים, יוּדַה ועַמגַ'ד.
עבדתי עם אנשים רבים בחיי. מורן מהנוחים והמקצועיים שבהם. במהלך העבודה איתו, אתה משתכנע לבד שלו הופקדה בידיו בריאת העולם, היא היתה מסתיימת אחרי חמישה ימים, מקס – ארוחת צהריים על חשבונו.
יד ימינו של מורן הוא עַמגַ'ד, סוג של אקרובט על הבובקט ובאופן כללי נהג מוכשר מאד בכלים כבדים (שופל, מיני מחפרון), שיודע גם לקחת טוריה או מכוש ביד אבל זה קשה לו מההיבט הפילוסופי. בתקופה הנוכחית הוא מתמודד עם קושי גדול בחייו – לילות לבנים – עייפות מצטברת, נרגנות פתאומית, עיניים טרוטות – ככה זה כשיש תינוקת בבית, מה שקוראים צרות של עשירים.
יד שמאלו (הוירטואלית) של מורן הוא יודה. אם עמג'ד הוא הארנבת במשל הידוע, אזי יודה הוא הצב. בעברו הוא היה איש דפוס מקצועי, ואפילו זכה לשרת את בעלי המניות של ידיעות אחרונות, כאשר עבד בבית הדפוס של העיתון, עד לשביתה המפורסמת, שבעקבותיה פועלי הדפוס של העיתון עברו המרה לרובוטים. עכשיו יש לו בעל בית קצת יותר הומני מנוני ואשתו של סילבן.
ובכן, הסתיימה הטמנת צנרת סחרור האוויר. היא נבדקה, על ידי הזרמת אוויר במפוח (יצא קר, חוששילינג!), והצפתה במים. במהלך הבדיקה התגלו שני פגמים. הם תוקנו. הגיעה השעה לחבר את הצינורות המנקזים אותה אל בורות החלחול (כדי שנוכל לסגור הכל ולהמשיך בחיים, כלומר בניית הבית), אך אבוי! התגלה שהמחבר, שאילתרתי בשמחה לפני כחודש וחצי – מין משהו שמתחבר למשהו אחר באמצעות משהו שלישי – מתפרק בלי להניד עפעף ברגע שהוא בא במגע עם החיים האמיתיים, שזה אומר צינורות כתומים קשים, צינורות שחורים קשים, אדמה לחה, חצץ קשה, וכו'.
וכך מצאתי עצמי נוסע לתל אביב, אל החרט אילן פרידמן, כדי שהוא יחרוט עבורי (מאוקלון או פי.וי.סי) מעין קונוס, אשר יהיה חוליית החיבור בין מערכת סחרור האוויר (שהיא מערכת של צינורות ביוב) אל מערכת הניקוז (שהיא מערכת של צינורות השקייה).
זה הזמן לזכור ולשנן, שהאדם שהייתי לפני חודש וחצי לא היה מסוגל להיווכח במציאות, וזו הסיבה שחיפשתי את קיצור הדרך, שהחזיר אותי, בדרך המהירה ביותר, לנקודת המוצא שממנה התחלתי לחפש את קיצור הדרך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם