אינעל טיח (4)
אנחנו לא פוחדים מהאוצרות שלנו אלא מהדרקונים השומרים עליהם, אמר אוסקר וויילד. זה ההסבר המדעי לקדימון הטיח הממושך בבית של ננה
מצד אחד, אפילו טיח "רגיל", המבוסס על הרכבים של מלט, פולימרים ואקרילים, הוא הכל ורק לא "רגיל": קומבינציות השכבות והרכבן הן ביחס ישר למספר הטייחים שמגישים הצעות מחיר. ומי שיפתח את קטלוג המוצרים של חברות שונות יקבל בוודאי פיק טייחים (והתקף פיננסי) מהמגוון האדיר. כל זה, נזכיר, במוצרים מסחריים, שנבדקו בצורה מעמיקה ומסודרת במעבדות שונות.
אבל טיח אדמה, להבדיל, מורכב מתערובות אדמה שונות ועשוי לכלול תוספים כגון חרסיות ומייצבים שונים, ולכן כל תערובת ייחודית וצריכה להיבדק בשטח, אמפירית, עם החומרים הקיימים.
במשך תקופה ארוכה חיפשתי אדם המתמצא בטיח אדמה, כי הייתי משוכנע – בטעות שהתגלתה באיחור מה – שרק מומחה לטיח אדמה יוכל להוביל את פרוייקט הטיח בבית של ננה.
האיש שהומלץ לי, אלון בן דוד (להלן: "טייח יהודי"), היה אמור לתת מענה לסוגיה המקצועית של הבנה בתערובות אדמה בשילוב היתרונות המובטחים של קבלן: ידע מקצועי, צוות עובדים מיומן, כושר ארגון וניהול נכון. אך הבטחות לחוד ומציאות לחוד. איזה ידע ואיזה נעליים, שום צוות, ואת כושר הארגון והניהול שלו מלמדים באינסיאד בתור הדבר שאסור לעשות. הטייח היהודי הנ"ל התמזמז עם "ההכנות
אחרי שהובהר לו שהוא כפוף להסכם, ואין שום כוונה להוסיף לשכרו אפילו רבע לירה, הוא הגיע באישון ליל, לקח את הטֶפַּלֶ'ה (מיקסר) שלו, השאיר אחריו חובות לאנשים שונים, והסתלק. כך הסתיים, בקול ענות חלושה, פרק "הטייח היהודי ואמנות טיח האדמה" בבית של ננה, מה שפתח אופציה לפרק חדש.
בשלב זה – בליץ הגשם הגדול שהגיע בסוף השבוע הראשון של חודש דצמבר, עמד לו הבית של ננה עירום ועריה מכל טיח. מטבע הדברים, אחרי יומיים גשם, הבית נראה כמו ספוג בג'קוזי. אשר יגורתי בא לי: הגעתי לגשמי החורף בלי טיח, בלי טייח, וגם בלי תערובת מוכחת של טיח. מה עושים?
כאן אנו מגיעים להיבט המשותף לפילוסופיה ולפרקטיקה של הטיח. יש לנו – לבני אדם – הכל: רק צריך להעז. מה שמפריע למימוש עצמנו בעולם החיצוני אינו גורם חיצוני, כפי שנהוג לחשוב, אלא הפחדים שלנו מעצמנו. אני לא אומר שהאסימון הזה נפל מייד, אבל אחרי 48 שעות בערך של שַקשֶקֶת לא מבוטלת הבנתי שאם אין אני לי תני לי, ותנו לאדון מלפפון. בקיצור, ארגנתי צוות של טייחים ומגישים, ביקשתי מזאב הלבר, מנכ"ל אניוויי סולושנס (ופוֹעל מצויין), שיבוא לתת לנו שיעור בהכנת טיח, והתחלנו לעבוד, על בסיס מתכון הטיח שהטייח היהודי העביר לי כחלק מההסכם בינינו.
טיח הוא טיח. כלומר, לא משנה האם הטיח מבוסס על מלט, אדמה או תפוח אדמה, הטיוח הוא אותה סידרה של פעולות הכוללת הרבצה, מריחה, החלקה ושפשוף. הרבצה היא התזת התערובת על הקיר באמצעות כף בנאים (מסטרינה מס' 16) בתנועת כף יד שהיא שילוב של חבטת פינג פונג והינף יד שמשמעו "יאללה, 'תְחַפף!". אם הטייח לא יודע את מלאכתו, רוב התערובת תגיע לאדמה. אם התנועה נכונה, כולה תידבק לקיר. אחר כך מורחים את התערובת ומהדקים אותה אל הקיר באמצעות מַאלֶג', ולקינוח מחליקים בכוח את המאלג' על התערובת כדי לרדד אותה לעובי הרצוי. את שכבות הגמר משפשפים עם שני סוגי ספוג, גס ועבה. מי שרוצה, יכול בזמן העבודה לירוק על התערובת או לשיר שירים.
תערובת היסוד שהעביר לי הטייח היהודי הנ"ל היתה: 3 דליי טוף, 3 דליי חמרה, דלי וחצי מייצב של אניוויי, ודלי אחד חרסית טהורה מסוג ממשית.
למי שלא עקב אחרי הטורים הקודמים, הסבר קצר: הטוף בתערובת (אבן בזלת גרוסה דק לגודל מקסימלי של 4 מ"מ) נועד להקנות לשכבת הטיח ערכים תרמיים טובים יותר, וחוזק מבני. המייצב של אניוויי כולל גבס, סיד, פוזולן (סייגים מתעשיית הפלדה), ועוד דברים שהם לא מגלים. החמרה היא החול של התערובת.
התערובת נראתה סבבה, והרגישה לא רע, רק שבאמצע היום הראשון שמנו לב שהשכבה הראשונה נסדקת. מה זה נסדקת? כמו אדמת לס במדבר אחרי שיטפון ואחרי השמש.
ניתוח דפוס הסדקים העלה שאנחנו עובדים עם כמויות מופרזות של חרסית. החרסית בתערובת סופחת הרבה מאד מים בשלב הערבוב בטפל'ה, מתנפחת, ואחר כך, על הקיר, המים מתנדפים במהירות, נפח החומר יורד פלאים, והשכבה נסדקת – סדקים רבי-צלעות. כמו באדמה שחורה כבדה, כמו בלס.
בקיצור, התחלנו להוריד בהדרגה את כמות החרסית בתערובת עד שהגענו לכמות של חצי דלי חרסית בחַאלְטַה אחת (חאלטה: כמות החומר במיקס אחד בטפל'ה), כלומר רבע מהכמות שהוגדרה במתכון המקורי. ואמנם הסידוק פחת מאד, אבל שכבת החומר המשיכה לסבול מסדקים.
בשלב זה הציע זאביק הלבר לערוך לחמרה את "מבחן הצנצנת": לערבב כמות יפה של חמרה מסוננת במים, ולתת לתערובת לשקוע בצנצנת בעלת שוליים אנכיים. החומר יתחלק לשלוש שכבות: חול דקיק למטה, שכבת טין באמצע, וחרסית למעלה. חישוב עובי שכבת החרסית ביחס לשאר השכבות יתן לנו מושג די מדוייק לגבי אחוז החרסית בתערובת – והבנה טובה יותר של הסידוק.
מבחן הצנצנת העלה שאנחנו עובדים עם חמרה שיש בה מעל 20 (!) אחוזי חרסית, שזה די המון. גם כאשר משקל התערובת המחושב כולל את הטוף, כמות החרסית היתה מעל ומעבר לכושר העבודה של המייצב. במלים פשוטות, כל תוספת חרסית לתערובת היתה מלכתחילה מיותרת ומזיקה. כאן, כמובן, יכולתי לשאול מי מסר לנו (על פי הסכם מפורש) את התערובת הבסיסית המקולקלת הזו, אבל כשהסתכלתי בהסכם ביני לבין הטייח היהודי הנ"ל, ראיתי שברווחים בין האותיות הקטנות כתוב שאין לו שום אחריות על התערובת, היישום, התוצאה והריח...
ובואו לא נשכח: בכל פעם שאני מסתכל במראה אני רואה את הבנאדם שאחראי על כל מה שקורה בבית של ננה, אז מה לי להלין על הטייח היהודי, אם אני זה שלא ראה עם מי יש לי עסק?
את שכבת הטיח הראשונה סיימנו ביום החמישי לעבודה. מייד התחלנו שכבה שנייה, בלי חרסית, אבל עם קצת יותר מייצב. הטיח הזה היה יותר כהה, כי הוצאנו לחלוטין את החרסית מהתערובת (לחרסית ממשית יש גוון אדמדם), והוא כמעט ולא נסדק.
בשלב זה התקבע דפוס עבודה יעיל: עובד אחד מפעיל את הטפל'ה. פועל נוסף עוזר לו וגם מגיש חומר. פועל שלישי מגיש חומר לשני טייחים, ושני האחרונים מתרוצצים על הפיגומים, מטייחים, שרים ומקללים.
פתאום כל העסק התחיל לרוץ, ותוך ארבעה ימים סיימנו את השכבה השניה סביב הבית, וכל האופרציה עברה לתוך הבית, לשכבה ראשונה פנימית. המהירות שבה כל זה קרה חייבה אותנו להכין דוגמאות לשכבה האחרונה מחוץ לבית: שליכטה צבעונית – חמרה+מייצב+צובען. החאלטה הראשונה שהוכנה שימשה לציפוי משקופי חלונות ודלתות. התוצאה היתה מעניינת.
במהלך ביצוע השליכטה על משקופי החלונות התגלה שהתוצאה – נטולת הטוף – חלשה יותר מהשכבה השנייה של הבית. התייעצות קצרה עם איתי מאורום קולורנטים, החברה ממנה נרכש הצובען האדמדם המגוון את השליכטה. הסתבר שמעל כמות מסויימת, הצובען – תחמוצת ברזל (FE2O3) – אכן נקשר למייצב ומשאיר לו פחות 'כוח חופשי' לייצוב התערובת בכללותה. כסף קטן; תוספת קטנה של מייצב לתערובת, והעניין סודר.
בתוך 12 ימי עבודה, סיימנו שתי שכבות טיח חוץ ושכבת טיח פנים ראשונה. נשארה עוד שכבה אחת בחוץ ועוד אחת בפנים, ועוד כל מיני מיוחדים. הסיפור לא גמור, עוד אי אפשר לדבר עליו בדיעבד, אבל כפי שהתברר פעמים רבות במהלך בניית הבית של ננה, התברר גם הפעם שאין דבר כזה עבודה התלויה בבן אדם אחד. טיח האדמה בבית של ננה מבוצע על ידי צוות טייחים ומגישים פלסטינים (ועוד אחד ערבי-יהודי, עליו בפעם אחרת). כולם בעלי מקצוע מעולים, אכפתיים, חרוצים. גם איתם לא חסרים קטעים, בלגנים ובלת"מים. במלים אחרות, האדם היחיד שבו תלויה העבודה הוא בעל הבית. כמו שהיה כתוב בשלט הקטן על שולחן העבודה של האדם היחיד בהיסטוריה האנושית שהורה, פעמיים, על השלכת פצצת אטום על אוכלוסיה אזרחית: The Buck Stops Here. ובעברית פשוטה: האחריות שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם