תקרה, רצפה, ומה שביניהם
הבית של ננה חוגג שנה של עבודות. מה, רק שנה עברה?
אי שם בעבר, אחרי התקנת גג הפנל, הסתבר שיש התעבות של נוזלים על המזחלות – אבוסי הפח המנקזים את מי הגגות אל המרזבים. כיוון שהגג פנימי, האבוסים האלה נמצאים מעל תקרת הגבס – הפתעה מעניינת, שהאדריכלית לא צפתה (אופס!). והנה, באחד האמשים, התגלה שלאורך המזחלות יש שורת טיפות; העיבוי נוצר עקב פערי הטמפרטורות שבין המים המועטים הנמצאים במזחלת
התוצאה השביעה רצון, ואפשר היה להמשיך הלאה לשלב הבא: ריצוף (המאפשר לבצע בנוחות את עבודת הגבס).
על הריצוף אין מה להכביר מילים: טרצו, 30X30, צהבהב, בלתי אקולוגי בעליל. אבל בתוכו שובצו במקומות שונים בלטות ישנות, צופנות זכרונות ישראליים משנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.
הבלטות האלה נלקחו מהגן של פזית, שהיה ברחוב שער ציון בתל אביב, הצמוד לנמל הישן. חבורת מפוקפקים השתלטה על הנכס, ומרגע שקיבלו אישור, בתוך 24 שעות הבניין הישן נעלם והוחלף בחניון רחב ידיים ורווחי ביותר. דווחתי למפרע על הריסת הבית, והוזמנתי לחלץ ממנו מה שבא לי. עם פטיש ואיזמל עקרתי 6 מ"ר בלטות. חלק מהן היו פגומות מעבר לשימוש. חלק נפגעו בהעברה, בזמן הורדת הטיט, בזמן ליטוש 80 שנות רגליים... וקצת שרדו.
הבלטות האלה נלקחו מבית ברחוב הושע, גם הוא באזור שבין חוף מציצות לנמל הישן. הבית, העומד על חצי דונם, נרכש לפני כשנתיים תמורת 7 מיליון דולר (כך סיפרו). מי שרכש אותו עקר את הרצפה וזרק אותה בחצר (למה?). הצלחתי לחלץ משם שני מ"ר בלטות במצב סביר. (הושע – למי שלא יודע – הוא הנביא שאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלוהים מעולות". יהדות זוהרת, החושפת את ערוות עובדי עגל הזהב של אדמת א"י).
מיד עם סיום הריצפה – ועוד לפני חיתוכים, פינות ופאנלים – נכנסו לעבוד שני אנשי הגבס. השניים, מקצוענים דל-מקצוענים, מחזיקים סיפור מיוחד. הראשון הוא צאק עקרוט, לשעבר עיתונאי ומשורר טורקי ומי שכתב את המקאמה הנודעת "בובו והביזון, או יום בחיי ה-ז' שבזהות הישראלית"; והשני צ'וּקוּ בנזאי, שהמציא פטנט עולמי לגידול שתן דגים סינתטי ואחר כך חוסל, ככל הנראה, על ידי צב נינג'ה. התחביב של השניים הוא גבס. לך תבין.
מסיבות השמורות עם צאק וצ'וקו, הם העדיפו לשמור על אלמוניות, וטור זה מכבד את בקשתם.
הגבס – כולל מריחה אחת של שפכטל – אבל עדיין זקוק לשתי שכבות שפכטל + בונדרול כהכנה לצבע – נגמר תוך שבוע וחצי. הזמן הזה, בנוסף לזמן הריצוף, נתן מרווח נשימה לבעל הבית להתעסק בכמה דברים באמת מעניינים: קומפוזיציות של חומר וצבע, או הכנה ושתילה של קרמיקות, פסיפסים ובלטות בקירות פנים וחוץ.
האייטם הזה – 3 פסיפסים של 15X15, היה תרגיל הכנה. וכך זה נראה על באמת אחרי כמה פאזות:
התייחסות דומה לאותם חומרים מצאה ביטוי כזה:
וביטוי נוסף וכנראה אחרון לעת עתה של החומרים האלה נראה ככה:
מי שחושב שהַמַנדִינַגַ'ד הוא הביטוי האולטימטיבי של התרבות הפרסית צריך לעשות לעצמו טובה ולהקשיב קצת למוסיקה פרסית קלאסית (אפשר להאזין ולרכוש כאן, למשל) – בעודו מביט בקרמיקות פרסיות, מהסוג שאפשר לרכוש בעיר העתיקה בכניסה לשער יפו (משמאל למדרגות שיורדות לכיוון הכותל), או אצל איש יקר בשם ראובן בשוק הפשפשים ביפו. ראובן הוא איש עסקים נדיר. יש לו חנות מקסימה, פריטים מיוחדים, כרס מתוקה, ולמרות הכל הוא בהפסדים. איך אני יודע? כי תמיד, בכל משא ומתן עמו, הוא אומר: "אני מפסיד", עם א' ארוכההההה, ו-מ' עוד יותר ארוכההההה. הנה, עובדה.
הקרמיקה הפרסית מאופיינת בציורים פיגורטיביים המולבשים על תבליטים, וצבעים חבל"ז.
מוטיב מובהק נוסף בקרמיקה הפרסית, המסמל שפע וסגולת מזל, הוא הדג. לא קרפיון, לא דג זהב, לא לוקוס ולא סלומון, אלא דג.
הקרמיקה הבאה הולכת איתי, אם איני טועה, קרוב לעשור. והיא חיכתה לקיר שיקבל אותה. היא בפרופורציה לא מקובלת, קמורה (שריפה בעייתית), אבל הנה, היא הגיעה למנוחה והנחלה משמאל לכניסה לממ"ד, שעתיד להיות חדר העבודה של אבא של ננה.
במשך שנים נאספו אצלי כל מיני ומיני בלטות ישנות. חלקן ביחידות בודדות. לא משהו שאפשר לייצר איתו שטיחונים, ובכל זאת אייטמים מפוארים.
ועוד כהנה וכהנה, שסחבתי במשך שנים, ועכשיו הם הגיעו הביתה, אל הבית הישן הצמוד לבית של ננה. ככה:
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם