זן נדיר: הפנתר המדברי האחרון
עם כניסתו של הנשק החם למזרח התיכון בסוף המאה ה-19, גדל שיעור הציד של הנמרים והידלדלה אוכלוסייתם. כיום מוערכת אוכלוסיית נמרי ישראל בלא יותר מ-15 פרטים. במדבר יהודה ניתן למצוא אחד או שניים
ככלל, ככל שאוכלוסייתו של מין מבודדת יותר - כך גדלים סיכויי הכחדתה – ודוגמה מצויינת לכך הוא הנמר. תת המין שמצוי בארץ (נמר המדבר Panthera pardus nimer), מוגדר בסכנת הכחדה חמורה ומעריכים כי נותרו ממנו פחות מ-100 פרטים בעולם. אוכלוסיות נוספות של תת-מין זה מתקיימות בערב הסעודית בתימן ובעומן, אולם הן קטנות מאוד ומבודדות זו מזו.
אילן יוחסין: נמר (Panthera pardus) הנו טורף יחידאי וטריטוריאלי המשתייך למשפחת החתוליים. הנמר הוא הפנתר הקטן בסוגו ותוחלת חייו היא כ-20 שנה.
מאפיינים חיצוניים: תת-המין המצוי בישראל הוא מן הנמרים הקטנים בעולם. משקלו של הזכר אינו עולה על 40 קילוגרם ושל הנקבה מגיע עד 25 קילוגרם. צבע פרוות הגב צהוב בהיר ועליה שזורות חברבורות שחורות, מראה שמקנה הסוואה טובה בנוף המדברי בן הוא חי. זנב הנמר ארוך מאוד, ובזמן הליכה הוא מורם לרוב מעלה באופן שחושף את צידו התחתון שצבעו לבן.
הרגלים וגינונים: נמרי הר הנגב מתקיימים באזורים מבותרים המאופיינים בעושר במזון ובמחסות המשמשים ללינה או מארב לטרף. יעלים, שפני סלע ודרבנים מהווים את עיקר מזונם, והם ניצודים על ידי הנמר בשיטה של התגנבות ומארב. שיטת ציד זו מכתיבה את אורח החיים היחידאי של הנמר.
מפגשים בין פרטים יהיו נדירים, שכן השטח המאוכלס על ידי נמרים, מחולק בין הפרטים הבוגרים עם אזורי חפיפה מועטים. תחומי המחייה משתרעים על מאות קילומטרים רבועים, כאשר שטח תחום מחייה של נמר זכר חולש על
הנמרים הם בעלי חיים טריטוריאליים. הטריטוריה של הזכר גדולה משל הנקבה ולעתים חופפת בחלקה לטריטוריות של נקבות אחדות ושטחה עשוי להגיע לעשרות קמ"ר. הנמרים מסמנים את תחומם על ידי שתן, גללים ושאגות. מלבד מפגשים אקראיים נדירים בין פרטים, נוצר קשר בלתי מחייב בן יומיים-שלושה בין הזכר לנקבה בעונת הרבייה בלבד. בתום פרק זמן זה ואחר ההזדווגות, נפרד הזכר מן הנקבה וזו תטפל לבדה בצאצאים מבלי שהזכר ישתתף בגידולם.
תקיעת יתד: בארץ קיימת אוכלוסייה קטנה בהר הנגב ובמדבר יהודה.
גורמי סכנה: הגורם העיקרי שהביא לדלדול אוכלוסיית הנמרים באזורינו הינו ציד. לכידתם בעבר נעשתה באמצעות מלכודות אבן שהוצבו בנתיבים העיקריים בהם משתמשים הנמרים. שרידיהן של מלכודות אלו נותרו במדבר יהודה, בנגב ובסיני. עם כניסתו של הנשק החם לאזור בסוף המאה ה-19, גדל שיעור הציד של הנמרים והידלדלה אוכלוסייתם.
כיום מוגנים נמרי ישראל, אולם למרות זאת תועדו בשנים 1964-1993 שלושה מקרי ירי בנמרים, שלושה מקרי הרעלה ומקרה אחד של דריסה שבהם נפגעו שלש נקבות, שני זכרים ושני גורים. בנוסף, נלכדו והועברו לגני חיות בשנת 1979 שתי נקבות שנהגו לצוד חתולים וכלבים בקיבוץ עין גדי, אשר עוררו את חשש התושבים.
היעלמותן של חמש נקבות בטווח של פחות מ-30 שנה גרמה לפגיעה קשה באוכלוסייה, וכיום מספר הדיווחים על תצפיות בנמרים מועט מאוד. גורם נוסף להיכחדות של נמרים באזורנו הוא השינויים שמחולל האדם בנוף הטבעי, מאיימים על השטחים הטבעיים הנרחבים הדרושים לקיומה של אוכלוסיית נמרים יציבה. פיתוח זה מביא לאובדן שטח מחייה ולקיטועם באופן שעלול לבודד תת-אוכלוסיות ומונע אפשרות של מעבר פרטים ביניהן.
מספרי ברזל: כיום מוערכת אוכלוסיית נמרי ישראל ב-15-10 פרטים, כאשר במדבר יהודה כנראה קיימים 2-1 פרטים, ובהר הנגב מנסים לשרוד השאר.
איך נסייע לנמרים שנותרו לשרוד? בכדי לנסות ולשמר את המין בישראל, חשוב לשמור על רצף של שמורות טבע גדולות במדבר יהודה ובהר הנגב, וליצור שמורות טבע נוספות כמסדרונות טבעיים ברוחב של כ-20 קילומטר לפחות, שיקשרו בין אזורים אלה.
סייע בכתיבת הכתבה: ענבר פרז - בי"ס לרפואה, הטכניון, המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת ת"א, בשיתוף מרכז היונקים של החברה להגנת הטבע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם