שער הניצחון
אחרי אלפי שנים של מאבקים, קרבות וקורבנות ראוי להפנים כי ניצחון אמת משמעו לנצח את זעמו של אלוהים ולכבוש את כעסו של האדם
ספק אם יש עוד פרשה בתורה שיש בה כל כך הרבה התייחסויות לחובת הזיכרון ולאיסורי השכחה. “וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ...”, “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ...”, “וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל”,1 “וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָה”, “זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְהֹוָה”.
על פי השקפת מפרש הפרשה, הדרך הטובה והנכונה לחיות את המציאות היא מתוך ידיעה והבנה כי החוכמה האנושית הולכת ונצברת ואוי לו למי שמתחיל בכל יום מחדש ללמוד כאילו לא שגו קודמיו ולא שילמו מחירים על מנת להביאנו עד הלום. השוכח את העבר נדון לחזור על טעויותיו שלו שוב ושוב, ובכל פעם שההיסטוריה חוזרת על עצמה מחיריה מתייקרים. ציוויי הזיכרון החוזרים הללו קוראים ליצור האנוש לחיות חיים של עומק וזיכרון.
כשאדם מביט סביב ורואה את ההווה כמציאות מובטחת שלא תשתנה, קל לו לזהות את עצמו כמרכזה של ההוויה הזו וכמחוללה. הוא אינו יודע מאיפה הדברים באו וזה גם לא ממש משנה לו. אולם, היהדות איננה דת הווה אלא תרבות הזיכרון. כשאנחנו מלווים את האדם למנוחתו האחרונה אנחנו משננים שוב ושוב לו ולעצמנו את דבריו החכמים של עקביא בן מהללאל: “דע מאין באת ולאן אתה הולך..." רק העבר והעתיד חשובים ואילו ההווה הוא מציאות חמקמקה המורכבת משניהם. לפעמים הגישה הזו מובילה לשמרנות חונקת וקיום מצוות חסרות פשר עדכני.
לפעמים גם העתיד שאנחנו מדמיינים הוא כל כך אוטופי עד שהוא מכתיב ניוון מתמשך של ההווה, בציפייה פסיבית לבואה של הגאולה המוחלטת בימי אחרית הימים הנכספים. עם זאת, בכל מה שקשור בחברה ובמורשתה, יש להנכחת העבר יתרונות
פרופסור יוסף חיים ירושלמי הקדיש לציווי החמקמק הזה, “זכור ולא תשכח", מסה חשובה בשם “זכור": “לתנ”ך אין היסוסים בבואו לצוות עלינו את הזיכרון. ציוויו לזכור הם מוחלטים; ואפילו כשאין מצווים עליה, הזכירה תמיד, דבר שבעיקר. הפועל “זכר” בבנין קל על נטיותיו, נזכר במקרא לא פחות מאה שבעים ושתיים פעמים והנושא שלו בדרך כלל, עם ישראל או אלוהיו. שכן חובת הזיכרון חלה גם על זה וגם על זה...אני נוטה להניח שאין להבין את שרידתו של עם שעשה את רוב ימיו בפזורה עולמית מבלי להקנות מקום נכבד להיסטוריה של זיכרונו – היסטוריה שהוזנחה מאד והיא עוד צריכה להיכתב...".
נסטה לרגע מדרכי הזיכרון ונתהה: להיכן ינותבו כל הרגשות של בני אדם הזקוקים לניצחון מזדמן על מנת להזכיר להם כמה הם טובים? בני אדם בוחרים כמעט תמיד בדרך המלחמה כדי להרגיש את עוצמתם וכוחם. למדרש פתרונות מרתקים ומאתגרים אחרים לגמרי. ניצחונות הנפש והמוסר עדיפים לה לאגדה היהודית על פני ניצחונות הגוף והחיל. הביטוי המדרשי “נצחוני בני, נצחוני", שנאמר באגדה על ידי אלוהים עת חכמי בית המדרש הרחיקו אותו הלכה למעשה מדיוניהם (כפי שסופרה בהרחבה בפרק העוסק בפרשת “תרומה") הוא הזמנה של אלוהים להתמודדות עם מאמיניו ונכונותו שלו להיות מנוצח בידי בניו.
לבנים שיש להם את הזכות ואת היכולת לנצח את אביהם שבשמים, והוא עדיין מחייך ושמח על כך, יש גם זכות להתמודדות על השותפות עם הבורא בתיקון העולם הנברא, ואף יכולת לנצח בהתמודדות זו. הנה מדרש פחות מוכר ומאוד מפתיע: “אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מאי דכתיב “למנצח מזמור לדוד”? זמרו למי שנוצחין אותו ושמח. בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם מנצחין אותו – ועצב. אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח”.
ובמקום אחר בא מדרש מקסים ומשלים: “... אם ניצחתי אתכם בָּדין אני הוא שמפסיד. אם ניצחתם אותי אני משֹתכר. ניצחתי לדור המבול אני הפסדתי; וכן לדור הפלגה וכן לסדומיים – ולא אני הפסדתי?! נצחתי לירמיה לא אני הפסדתי? שהחרבתי ביתי והגליתי בניי! ובמעשה העגל נצחני משה ואני נשכרתי, רצוני הוא שתנצחוני”!
כפול הוא לקחו של המדרש. מחד, כל פעם שאלוהים מנצח אותנו ואסון או סתם מוות המוני באים לעולם, לא רק אנחנו הקורבנות, מפסידים. גם המקריב מפסיד. מאידך, גם לנו עצמנו אין צורך בסיפוק צורכי גבורה מיידיים, שהרי בשדה המערכה האנושי גם המנצח וגם המפסיד, סופם שהם מפסידים. מכאן שניצחון אמת משמעו לנצח את זעמו של אלוהים ולכבוש את כעסו של האדם. יהי רצון כי יהיו ימינו שלום ויישָלח אור גדול לראשינו ושרינו ויאיר להם את הדרך אל השלום שהוא הניצחון האמיתי, שאין בו מפסידים ואין בו שכול כלל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם