פעלולי אגו בשלהי הקיץ
חצי שנה אחרי שהתחיל לבנות את הבית, תוהה הטור מי בעצם הכריח את אבו ננה לקפוץ ראש לתוך הוועג'ראס הזה
כזכור, החודש האחרון התקיל את הבית של ננה בתנאי עבודה מהסוג שדנטה תיאר יפה בחלק השני של ה"קומדיה". עומס החום במכפלת הרמדאן נתנו אותותיהם בקצב העבודה, שעבר למוֹד חירום של שבוע עבודה חלקי וקצר ותפוקה מועטה עד דלה. למרות זאת הצליח הבית להזדחל לסיום שלב הפֶטות, התשתית
וכך אירע שדווקא בימים הטרום-נוראים התפנה בחיי זמן מיותר, שנוצל להרהורים שעסקו, מטבע הדברים, במפעל הבנייה שקיבלתי על עצמי באמצע החיים. זרז להגיגי היו דברים שכתב אחד המגיבים לטור הקודם, שהתייחס לעלות הגבוהה של הבית. ייאמר מייד, הבית של ננה הוא פרוייקט לא זול. רכישת דונם במרכז הארץ + בניית 170 מ"ר (ושיפוץ 45 נוספים) באיכות טובה + מסים וכו' יגיעו בסופו של דבר לסכום שמתקרב למיליון דולר. ועתה, כאשר חצי שנת בנייה מאחורי (בשונה משנתיים של תכנון) אני מרשה לעצמי לשאול שוב: האם היה כדאי והכרחי להיכנס לפרוייקט הזה? כאשר כל הכסף והאנרגיה האלה מושקעים לכאורה רק בחומר, האם יש הגיון כלכלי בהשקעה כזאת? האם אדם יכול להיות מאושר רק בבית כל כך יקר ומושקע? מהן החלופות האחרות והאם יש כאלה? ואיך כל זה קשור לא רק לירוק של הדולר אלא לירוקת האקולוגית?
לכסף המאפשר פרוייקט כזה יש מספר פנים. מלכתחילה, פרוייקט כזה לא יכול לצאת לפועל בלי המון כסף, שחלק גדול ממנו – בערך שליש – מגיע למפגש שבין מזמין העבודה למבצעיה. לכאורה זה פשוט. מזמין העבודה משלם עליה, והמבצע מקבל כסף תמורת עבודתו. אלא שהחשיבות העצומה שכולנו מייחסים לכסף היא כרעלה המצעפת את עיני רוחנו ומפריעה לראות את העבודה עצמה מחד, ואת בני האדם המעורבים בה מאידך. במלים אחרות, ההיבט הכספי של העסק מזרים אליו באורח בלתי נמנע אנרגיה שלילית – ביחס ישר לכמות הכסף המושקע בפרוייקט.
על השאלה הכלכלית הצרופה – האם זה משתלם - אפשר לענות בקלות רבה יותר. רוב ההשקעות הפרטיות בנדל"ן לא משתלמות. למי שיש כסף לבנות או לקנות בית עדיף להשקיע אותו בתבונה ולשכור בית, לשנה או למאה שנה. התשואה תהיה גבוהה יותר. על אחת כמה וכמה, אם אותו אדם צריך לשכור כסף (= משכנתא, הלוואות וכו') לבניית הבית. דברים אלה מגובים במחקרים רבים ובשכל ישר.
היוצאים מן הכלל לטיעון הנ"ל הם פרוייקטים להשקעה עסקית, שלא באלה עסקינן; או פרוייקט מסוג הבית של ננה, המניח שדונם קרקע פרטית במושב מבוסס ושקט במרכז הארץ, מרחק 20 דקות נסיעה מתל אביב ו-10 דקות נסיעה מכביש שש, הוא השקעה בטוחה וסולידית יותר מכל כסף שיושב בבנק. דברים אלה נכונים גם אם שלטון הגבירים והפריצים שאנו ממליכים עלינו פעם בארבע שנים יחליט, הלוואי אינשְאַללה, למכור קרקעות לבניין בכל הארץ בעלותן האמיתית (=0.00$ למ"ר) ותוך הפחתה רדיקלית ואפילו ביטול מוחלט של מס הגולגולת הקרוי במקומותינו "היוון" – וכל עוד הַמַנְדינג'ד לא זורק עלינו טילים בעלי ראש וזנב לא קונבציונליים.
אז הרציונל הכלכלי של הבית של ננה מבוסס וסביר, נאמר, אבל האם די בו כדי לפצוח בפרוייקט?
למען הסר ספק, לא תמיד עמדתי להתגורר בבתים שמחירם נאמד במיליוני שקלים. רק לשם דוגמא, מחירו של הבית הקודם שבו התגוררתי נאמד בעשרות רבות של מיליוני שקלים... בחיי. אותו בית היה (ועדיין שם, למיטב ידיעתי), בשכונת פועלים ב', על חוף הים שבין חוף מציצים לנמל הישן של תל אביב. השטח שבו עומד הבית, כחצי דונם, מוערך בכ-10 מיליון דולר. הבית עצמו, כאשר שכרתי אותו מחברת "סיירובין", בעליו, הוציא שם רע למילה "חירבֶּה": בסלון בלבד היו תלויים 7 דליים, שקלטו את עודפי מי הגשם שחילחלו דרך רעפי הבטון הדהויים. השקעתי בשיפוצו 50,000 שקל בערכים של שנת 2000, ואמנם גם אחר כך הקירות נטו להתפורר, אבל פנים הבית נראה כחלום של מאטיס. במרחב הזה, 70 מ"ר ברוטו של קירות זיפזיף עם סלון שריצפתו מורכבת מ-9 דגמי בלטות ויציקות בטון כהנה וכהנה, נולדו שלושה ילדים, וחיו באושר ועושר עד שפרנסי העיר תל אביב שידרגו את הנמל הישן והוא הפך למושב ליצים של מבלים ושיכורים ולמעשה מפגע אקולוגי מהמעלה הראשונה. וכך, אחרי עשר שנים בבית ברחוב הושע ארזנו את הפקלאות והתחפפנו.
בקיצור, גם בחירבה דה-לוקסוס אפשר לחיות חיים נהדרים, ולא חייבים בית חדש ומתוכנן לפרטיו כדי להגיע לאיכות חיים מיטבית.
למי שלא יודע, את זמן הפנוי שנותר לח"מ אחרי שהוא מנצל את זמנו הפנוי להרהורים בנושא הבית של ננה, הוא מנצל להרהורים (בתשלום) על המאבק ההיסטורי, תרתי משמע, בין צ'רלי דארווין לז'אן לאמארק. בתמצית מכלילה, דארווין אמר ששינויים גנטיים מתרחשים אחרי המון זמן, ואילו לאמארק אמר שהם מתרחשים כל הזמן. התלמידים של הבודהא ואיינשטיין יודעים שדארווין טעה בעניין זה (למרות שהמפעל שלו, בכללותו, הוא הישג כביר), ואילו לאמארק משקיף מקברו על מדינת ישראל וצוחק כל הדרך לעולם הבא. וזאת כי ישראל היא הוכחה חיה שאירועים היסטוריים מעצבים את הגנטיקה של הפרט והחברה. למיטב ידיעתי, אחוז בעלי הבתים בישראל הוא מהגבוהים (או הגבוה ביותר) בעולם המערבי – תוצאה ישירה של אלפיים שנות גלות. והחוק המחייב כל אזרח הבונה בית לצרף לו בונקר נולד במקלחות של אושוויץ (ו/או במסעות הנוסטלגיים לשם), ויסולח לי אם חטאתי במטאפורה.
כך או כך, בחיים שהם דינמיים במהותם התת-אטומית וצרכים, מאוויים, טעמים, העדפות ומרכיבי החיים עצמם משתנים מיום ליום ומשנה לשנה, מה ההגיון לקבע את עצמנו בבית אחד, שתקוע במקום אחד? את התשובה צריך לחפש באשליית הקביעות, שהיא המניע האמיתי לרכישה או בנייה של בית (אפילו שאבות אבותנו העדיפו להשקיע את כספם ומרצם בהשכלה ויהלומים, כי את שניהם אפשר לשנע בקלות ממקום למקום).
כאשר שאלו את אדמונד הילארי, האדם הלבן הראשון שהעפיל לפסגת האוורסט, מדוע טרח לעשות זאת, הוא ענה: "כי הוא שם". תשובה הממקדת את תשומת הלב בגורם חיצוני (ההר) ומתעלמת לגמרי מהמניע הפנימי, שדחף אותו "לכבוש" את ההר ("לכבוש", כאילו האוורסט הוא תל פאחר, והילארי הוא טנק).
בשבועות האחרונים נזכרתי בהילארי, בשעה שניקרה בראשי השאלה למה, בעצם, נכנסתי לפרוייקט של בניית בית, כאשר לי עצמי ו/או לרעייתי אין דחף לאו בר כיבוש לגור בבית חדש-דנדש; בשעה שאני מעדיף בעצם לגור בבתים ישנים ומשופצים שיש בהם הדר מסורתי; בשעה שאין שום משמעות בעיני לססטוס הרשמי של הבית, בעלות או שכירות, כיוון שהבית שבו אני מתגורר ברגע נתון הוא-הוא הבית שלי; וכל זאת, מתוך ידיעה שכאשר חיפשנו מקום לגור בו, מדי פעם צצו אופציות שלא חייבו אותנו לבניית בית.
ובכל זאת, הנה אני באמצע בניית בית, פרוייקט חבל"ז-שו"ש (חבל-על-הזמן-שלי-ושלכם), המחייב השקעה כספית ואנרגטית שאינה פרופורציונלית לשום דבר... למה?
לאור כל זאת, התשובה שהגעתי אליה היא שאני בונה בית, כי, בראש ובראשונה, אני יכול.
נכון, זה מעניין, וזה מחולל יצירתיות ועוצמה פנימית, והתהליך מחייב אותנו להיכנס עמוק לשאלות של ביני לביני וביני לזולתי, ולשאלות של רוח וחומר, והפרוייקט מאפשר לממש השקפות עולם ותפיסות שיש להן אימפקט סביבתי וגם חברתי, ועוד כהנה וכהנה. אבל חלק מכל זה, חלק גדול, מהמוכנות להיכנס לטריפ הזה, קשור לאגו. כי בסופו של דבר, הוא אחד המרוויחים העיקריים מהפרוייקט הזה, אם אפשר לקרוא לזה רווח.
ומסיבות אלה, כפי שאני מבין זאת עכשיו (אבל לא הבנתי לפני שנה ושנתיים), אדם המחפש בית להתגורר בו, ויכול למצוא אופציה שאינה כרוכה בבניית בית חדש לגמרי, עדיף שיבחר באופציה זו ולא באופציה של בנייה, כי האפשרות הראשונה חסכונית יותר מבחינת צריכה והוצאה אנרגטית, ובמובן זה היא ירוקה יותר (אקולוגית) וכמעט בוודאות פחות ירוקה מההיבט הדולרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם