הבורות לא יכולה לקחת עוד חיים
גל ההתאבדויות בקרב בני הנוער החברים בקהילה הגאה בארה"ב מוכיח לנו כי השנאה והבורות יכולים להרוג. איננו יודעים על מימדי התופעה בישראל, אך אנו יכולים לשער כי גם כאן נערים שמים קץ לחייהם בגלל רדיפה על רקע נטייה מינית. אפשר להמשיך לדבר על נושאים אחרים או להמשיך לכתבה הבאה, אך חייבים להתעורר
חלק מהחזרה לשגרה היא החזרה להתעסקות פוליטית (לא שלי, תודה ששאלתם), להתמודדות עם היכולת של פרט או של קבוצה להשפיע על מה שקורה במדינה. למרות שלעתים יש תחושה שעל הדברים הגדולים באמת משפיעים רק אלה שנמצאים "שם למעלה", ראשי המדינה, ראשי המפלגות ואולי עוד כמה חברי כנסת, אנו רואים מדי פעם התארגנויות של קבוצות אשר מחליטות לפעול בכל מיני דרכים להשפיע על הדברים שמפריעים להם.
אחת הקבוצות המתארגנות לפעילות פוליטית, להשפעה על מה שקורה דרך התפקדות לכל מפלגה דמוקרטית שהיא, היא הקהילה הגאה. התקופה האחרונה הביאה איתה "באז" חדש בקהילה: מעורבות עמוקה יותר בפוליטיקה. הולכת וגוברת ההכרה כי מעורבות פוליטית, עשייה בתוך המפלגות השונות, תאפשר פריצת דרך בהשגת שוויון זכויות, בהפחתת הבורות, ההסתה והשנאה. ההכרה להשפיע דרך תמיכה במועמדים ובחברי כנסת בתוך המפלגות,
הצעד המשמעותי קדימה הוא ההבנה כי השתייכות לקהילה הגאה וההכרה בצורך בשוויון זכויות אינה מחייבת השתייכות רעיונית או מפלגתית לשמאל. אדם יכול להחזיק דעות פוליטיות במגוון רחב, ועדיין להאמין שאין מקום להפלות כל קבוצה שהיא, על בסיס רקע כזה או אחר.
על הנושא הזה רציתי לכתוב קצת יותר השבוע, אבל אז שיתפה מישהי בפייסבוק את הקטע המצמרר, פחות משתי דקות, בהן מדברת אלן דג'נרס על גל ההתאבדויות של בני נוער בארצות הברית על רקע התעללות הומופובית. בתוכניתה אומרת אלן, בקול חנוק ועם דמעות בעיניים, כי "אי אפשר לתת לחוסר הסובלנות ולבורות לקחת עוד חיים".
אתר הבנ"ה (היום הבינלאומי למלחמה בהומופוביה) מספר את סיפוריהם של ארבעת הצעירים עליהם מדברת אלן. "גל התאבדויות ילדים בארצות הברית – בעקבות בריונות הומופובית", צועקת הכותרת והסיפורים מזעזעים. נכון, אפשר לעצור לרגע, לקרוא או לשמוע, להזדעזע לרגע, לחשוב שזה רק "שם" או רק בהקשר הלהט"בי, ולהמשיך הלאה, לכתבה יותר מעניינת על סלב כלשהו, להמשיך להתווכח אם לשיחות השלום יש סיכוי או לא. אבל אפשר גם אחרת.
אמנם אצלנו בארץ אין נתונים רשמיים ואין דרך לדעת את שיעור ההתאבדויות על הרקע הזה, אבל אפשר לשער. אנחנו יודעים על התעללות הומופובית של בני נוער. אנחנו יודעים על התעללויות של בני נוער בחבריהם גם על רקעים אחרים. אנחנו יודעים על אלימות בבתי הספר ובשעות הערב בפארקים וברחובות. אנחנו גם יודעים שיש גורמים שמנסים להתמודד עם הנושא, אבל זה לא פוטר כל אחד מאיתנו להתבונן על הדרך בה הוא מתבטא כלפי השונה, על הדרך בה הוא מתייחס לילדיו הפרטיים, לחבריהם.
בואו ניקח את האחריות ההורית למקום שבו ילדנו שלנו לא יחוש לבד עם מצוקה, נאפשר לו לבוא ולדבר איתנו. על כל נושא, בכל תחום. מכאן אפשר להתחיל. אפשר להמשיך ולפעול מול בתי הספר, לפנות לפוליטיקאים שמדברים את השנאה וההסתה. לא חייבים לאהוב כל שונה, כל אורח חיים אחר, אבל מכאן ועד שנאה והסתה מתוך בורות, מתוך חוסר היכרות עם אנשים, עם דרכם בחיים, עם ערכיהם ומנהגיהם – המרחק גדול מאד.
זה ממש לא משנה אם המסית מפנה את שנאתו לקהילה הגאה, החרדית, הערבית, או לכל קהילה או קבוצה אחרת. כולנו בני אדם, ולשנאה והסתה אין מקום, אין בהם כדי לשפר במשהו את מעמדו או מצבו של המסית עצמו. אף אחד לא מנצח כאשר הוא פועל מתוך שנאה, פחד או בורות. יש כאן רק מפסידים. לסיום, חשוב גם לי לומר למי שנמצא במצוקה כי הוא לא לבד. יש ארגונים שמספקים תמיכה, יש ארגונים אליהם יכולים בני נוער והוריהם לפנות. אל תישארו לבד עם המצוקה, כי אף אחד לא לבד אם הוא בוחר לא להיות שם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם