מכירת החיסול של השכול
יום הזיכרון הוא הזדמנות לזכור שפעם היו כאן ערכים של קולקטיב, לא רק של כסף. חללי צה"ל נפלו עבור רעיונות שהתמסמסו עם הזמן
הפרטה משמעה בחלק מן המקרים תשלום עבור הכניסה לטקס. רק חלק מהמשפחות השכולות יוכלו להיכנס בלי תשלום. במקרים אחרים חברת הפקה היא שמארגנת את הטקס. התברר בכתבה, ואולי אני היחידה שלא ידעתי, שהאמנים מקבלים אלפי שקלים על הופעותיהם. בטקס העירוני הירושלמי מוכרים כרטיסים בעשרות שקלים, כאשר שר החינוך מכבד בנוכחותו את הטקס הזה.
הזיכרון שלי קופץ לסוף שנות השמונים בקליפורניה. נסעתי כמה פעמים מטעם העבודה לפרוייקט מרתק. מצאתי את עצמי בתרבות לא מוכרת, עם שפע מוצרים לא מוכרים בסופר, ועם פרסומות מרהיבות בעשרות ערוצי הטלוויזיה.
כאשר החלו להופיע פרסומות עוצמתיות במיוחד, הקוראות לכולם להגיע ל Memorial Day Sale, הנחתי שאני פשוט לא ממש מבינה את השפה. בבוקר שאלתי עמית אמריקאי לכוונת הפרסומת. הסתבר שאת השפה הבנתי מצויין. את התרבות כנראה שלא. אצלנו זה לא יכול לקרות, אמרתי לו בביטחון רב, מאמינה לכל מילה.
ב-1990 נפל בעלי, רמי, במהלך שירות מילואים. יום קייצי אחד הפכתי מבחורה צעירה, מאושרת, אמא לשני ילדים קטנים, לאלמנת צה״ל, אמא לשני יתומים. החיבור שלי לטקסי יום הזיכרון הפך לאחר, אישי יותר, כואב יותר.
לפני שרמי נפל, נהגנו ללכת לטקסים העירוניים כמעט כל ערב יום הזיכרון. כמה נאומים,
טקסים עם שתי מטרות פשוטות: לזכור את הנופלים, ולהזדהות עם המשפחות שיקיריהן נפלו על הגנת המדינה. השגת המטרות האלה לא כרוכה בסכומי עתק.
אם אני זוכרת את עצמי מתרגשת בטקס, מתחברת לערכים עליהם גדלתי, הרי זה בזכות האמנים המקומיים, חלקם בני נוער, שלוקחים חלק בטקס שלא על מנת לקבל שכר. הטקסים המרגשים בקן בורוכוב של הנוער העובד והלומד היו אולי המרגשים ביותר.
בני נוער לקראת גיוס מביאים את עצמם, מביימים את עצמם, שרים מעומק הלב. אני בטוחה שיש כאלה בכל עיר. בשנה שעברה עלו הדמעות לעיניים עם שמיעת המקהלה המקומית בטקס העירוני. ראו עליהם את ההתרגשות, את השירה עם כל הלב והנשמה. משום מה אני בטוחה שיש מקהלה כזו גם בירושלים, בראשון לציון, ובערים אחרות.
משהו לא מרגיש לי נוח גם עם התשלום של העיריות לחברות הפקה, לאמנים מפורסמים, גם אם לא לוקחים תשלום מהקהל. חכו יום אחד, תנו בערב יום העצמאות את כל מה שיש לכם. תשאירו את יום הזיכרון פשוט, מחובר לקרקע, מחובר לרוח שאולי אני מנסה להיאחז בה, אבל היא לא קיימת יותר.
לערכים של אחריות הדדית, של התנדבות, של משהו קצת אחר. אולי זו הזדמנות של פעם בשנה לחזור ולזכור כי פעם היו כאן ערכים של קולקטיב, לא רק של כסף. אולי זו ההזדמנות לחזור ולזכור את הערכים עליהם לחמו ונפלו חללי צה״ל, חללי כוחות הביטחון בכל שנות קיומה של המדינה.
אולי זו הזדמנות של פעם בשנה לזכור את התקווה שפיעמה בלוחמים שחלמו על מדינה ונפלו בדרך להקמתה. אולי זו הזדמנות של פעם בשנה לזכור כי פעם היו ״כל ישראל ערבים זה לזה״.
אז אולי יש אצלי היום רגישות יתר ליום המיוחד הזה. לא קל לי להפריד, אחרי כמעט 21 שנה, בין תגובתי כאזרחית במדינה לתגובתי כאלמנת צה״ל.
כמה שיחות עם חברות, חלקן לא מחוברות באופן אישי לשכול, הבהירו לי שגם אחרים הזדעזעו מהרעיון לגבות דמי כניסה לטקס יום הזיכרון. אחת הגיבה בחוסר אמון גלוי לעצם העובדה שדבר כזה יכול להיות אצלנו.
בפייסבוק התחילה מחאה, נפתח עמוד הקורא לבטל את התשלום בטקסים, הועלו שאלות לגבי הערכים אותם מעבירים המוסדות הרשמיים של מדינת ישראל לאזרחים ולנוער. היו ששאלו מתי יתחילו לגבות דמי כניסה לבתי העלמין הצבאיים. הרי גם שם יש מי שמממן את סידורי האבטחה, הכשרת מגרשי החנייה והכוונת התנועה.
אבל בעצם, במחשבה שנייה, אם מפריטים כאן כמעט כל דבר, את שירותי הרווחה, שירותי התעסוקה, כמעט גם את בתי הסוהר, למה לא להפריט את טקסי יום הזיכרון? למה שעל זה לא יהיה מי שירוויח? להתראות במכירת החיסול של יום הזיכרון הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם