התשמע קולי, רחוקי שלי
סביבי יושבות אלמנות מכל שנות קיום המדינה. מפגשים מזדמנים עם אנשים מיוחדים, אלה הנמצאים סביבנו ומזכירים לנו שצריך להסתכל
קצינות הנפגעים של החייל נמצאות איתנו כל הזמן, משאירות בבית משפחה וילדים. משאירות במשרד את הטיפול בשוטף. כל שנה אני מסתכלת עליהן, ומתמלאת השראה. תעצומות הנפש להן הן נדרשות לאורך כל השנה נדמות כמעט בלתי אנושיות. המפגש עם כאב האובדן, עם המצוקות ההולכות עם אלמנות רבות לאורך שנים, משתנות, ולעתים מתעצמות עם חלוף השנים, אינו פשוט.
תעצומות הנפש הנדרשות למפגש עם כמה עשרות אלמנות במשך ארבעה ימים מרוכזים, גם הן לא קטנות. אבל הן שם. הן שם כדי לתת כתף כאשר קשה. הן שם כדי להקשיב לכל מצוקה, לכל תלונה. הן שם כדי לצחוק יחד, לבלות יחד, להקשיב יחד להרצאה. הן שם כדי לוודא שהכל פועל כמתוכנן, שכל אחת מהנשים מרגישה טוב. הן שם כדי לקלוט, בלי מילים, מי זקוקה לחיבוק, למילה טובה. אני מתבוננת בקצינות, ותוהה מהיכן הן שואבות את הכוח, את השקט בתוך ההתמודדות הלא פשוטה שלהן.
אני מצליחה לראות את האהבה. אהבה עצומה של האלמנות לקצינות, החיבוקים מלאי החום לקצינות הנפגעים, לחיילים ולחיילות של הענף. הוקרת התודה של כולנו לפועלן מחזקת, מן הסתם. אני יודעת שיש אצלן גם תחושה של שליחות, תחושה של עשייה משמעותית למען בני המשפחות שאיבדו את יקיריהן במאבק על קיומנו כאן, על עצמאותה של מדינת ישראל. לרגעים אני מתבוננת בהן והדמעות עולות בעיני. דמעות של התרגשות, דמעות של הערכה.
בכל נופש כזה מבקרים גם ביחידה צבאית. לומדים להכיר, גם אם על קצה המזלג, משהו שלאזרח מן השורה אין סיכוי להכיר. השנה אירחה אותנו יחידת הכלבנים של צה״ל. יחידה מרשימה עם עשייה ייחודית ומעוררת השראה. השימוש בכלבים כמצילי חיים מעורר מחשבות, כמו גם החיבור יוצא הדופן בין הכלבן לכלבו. הידידות הזו בין האדם לחיה, הנאמנות הבלתי מסוייגת של הכלב לחייל, מעוררת אפילו מעט קנאה. בכל ביקור כזה אני מרגישה את רוחב הלב של מארחינו. אני מרגישה את הערך שהם מעניקים לביקור של אלמנות צה״ל אצלם ביחידה. יש מין חיבור מיוחד בין החייל או הקצין שחולקים איתנו את סיפורם וסיפור יחידתם, לבין נשים שיכולות להיות בגיל של אמו או סבתו.
הרבה חוויות היו בארבעת הימים האלה. בערב הראשון ישבנו כולנו יחד לשירה בציבור.
סביבי יושבות אלמנות מכל שנות קיום המדינה, אלמנות לוחמי חיל הרגלים והצנחנים לדורותיהם. גם שתי נשים שהתאלמנו במלחמת השחרור. חווית האובדן מחברת בין הנשים בדרך שכמעט אין לי מילים להסביר. אני יכולה לשבת עם אלמנת תש״ח, ומשהו בסיפור שלה נוגע בי, מעיר בתוכי משהו מהסיפור שלי. על הרבה דברים גם לא צריך לדבר, אין מה להסביר. בתוך החבורה הזו, יש דברים שעוברים גם בלי מילים.
במהלך הימים האלה היו גם שני סיורים בירושלים, בכותל ובמקומות אחרים. סיור נוסף היה למנזר הדומיניקני באבו גוש. הנזיר אוליבייה סיפר לנו את סיפורו האישי, מתובל בסלנג צה״לי מעודכן להפליא. שני סמלים יש למנזר שלו, הוא סיפר. שלום הוא הראשון, ושילוב לימודי דת עם עבודה, הוא השני. עצמאות כלכלית חשובה לנזירים, כך שהם מחלקים את יומם בין תפילות, לימודים ועבודה.
נכנסנו למבנה הכנסייה, מבנה שקיים כבר למעלה מ-800 שנה. הקירות העבים, עליהם התגלו לאחרונה ציורי קיר מהמאה ה 12, התקרות הגבוהות, משרים אווירה של התרוממות רוח. אולי סוג של רוחניות שלא קשורה לדת כלשהי, אלא לאותו חלק משותף לכל אדם באשר הוא אדם. כאשר אוליבייה שר בקולו המדהים את השיר ״אלוהים נתן לך במתנה את החיים על פני האדמה״, הרגשתי שהוא שר לכל אחת מאיתנו באופן אישי. תלמידי מגמה מוסיקלית מכפר סבא חלקו איתנו את ההסברים, ושרו בכנסיה. הם לא ידעו שנהיה שם, אבל כאשר שרו את ״התשמע קולי, רחוקי שלי״, נראה היה שרמת ההתרגשות של כולם עלתה לגבהים אדירים. אחד התלמידים נעמד לפני כולנו. שיר המעלות הפך להיות אחד הביצועים המרגשים ששמעתי בחיי.
שמענו גם הרצאה על סיפורי התאהבות בירושלים. ההקשבה להיסטוריה דרך סיפורי אהבה, ולא דרך סיפורי מלחמה, הייתה בהחלט מרעננת. היו לאורך השבוע שיחות נפש, הקשבה הדדית, השראה הדדית, ואוכל טעים. לקינוח, שמענו הרצאה של אחד הרופאים שהשתתף במשלחת החילוץ להאיטי לאחר רעידת האדמה. היום (חמישי) חזרתי הביתה, אחרי ארבעה ימים מופלאים, כולי הוקרת תודה למחלקת נפגעים, למקחצ״ר, ובאופן אישי לקצינות, לחיילות ולחיילים שעשו למעננו הרבה כל כך.
אז נכון, זו לא בדיוק דעה על נושא שנמצא השבוע בכותרות. בקצב החדשות בארצנו ובאזורנו כמעט לא נמצא הזמן המתאים לכתוב על נופש כזה, להוקיר את אנשי הצבא, להעריך כמה מהנשים המופלאות שהכרתי השבוע. נשים עם עוצמה, המתמודדות עם חיים שהשתנו בצעירותן, עם חיים שאתגרו כל אחת מהן, והן חיות, יוצרות, מבלות יחד עם הכאב שחי בתוכן עשרות שנים.
בסופו של דבר החיים של כולנו מושפעים מהאירועים הגדולים, אלה שאנו מוצאים בכותרות העיתונים, אבל הם מושפעים לא פחות גם משגרת החיים היומיומית, זו שכמעט לעולם לא תגיע לכותרות, ממפגשים מזדמנים עם אנשים מיוחדים. כנראה צריך רק לפקוח את העיניים, כי האנשים המיוחדים האלה נמצאים סביבנו כל הזמן, בכל מקום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם