קולם של הנפגעים
כשאדם עובר טלטלה הוא שואף לראות את הצדק מתממש. נקווה שמכתבה של יעל, למען אחותה הפצועה שחר, יוביל לשינוי
משפחתה של שחר הגיעה לבית המשפט לדיון שנקבע לשעה 10:00, ולתדהמתם גילו כי הדיון הוקדם לתשע בבוקר, והסתיים לפני שהגיעו. הזעזוע וחוסר האונים הביאו את יעל לכתוב, להעלות את מכתבה לפייסבוק, ולסיימו במשפט ״אם המכתב הזה יגיע למישהו שיש בידו את הכוח לעשות משהו, אפילו לפרסם עבורנו כתבה קטנה, אשמח אם תצרו קשר״. יעל העלתה גם עצומה לרשת, וביקשה שקולה יישמע, שקולה של אחותה יישמע. עד עכשיו (נכון לכתיבת שורות אלה) חתמו כ-53 אלף איש על העצומה. תחנות הרדיו והטלויזיה דנו בנושא, העיתונים פירסמו את המכתב ואת תמונותיה של שחר, לפני התאונה והיום. עיניים רבות לא נשארו יבשות.
רוב הדיונים, השיחות והזעם היו על העונש, על ההשוואה בין שלוש שנות מאסר לזורק נעל על שופטת מול עונש קליל לאדם שנהג בשיכרות, פגע בילדה בת 12 ושינה לנצח את חייה ואת חיי משפחתה. דיונים אחרים היו על המסר אותו מעבירה מערכת המשפט לציבור ולנהגים. קמפיינים להגברת המודעות לסכנות של נהיגה תחת השפעת אלכוהול נתקלים בגל הדף של עונש מגוחך על נהיגה בשכרות ופגיעה בילדה. אין ספק כי כל זה מקומם, מעורר הרבה אנשים, כנראה הרבה מעבר לציפייה של יעל, להגיב, לחתום על העצומה או להביא את הדברים לשידור.
בתוך כל זה יש עוד רובד, מוכר לי, לצערי, היטב. הרבה שנים לא התעסקתי עם משפט צאלים א׳, למעט כאשר בתי הכינה שיעור מורשת קרב על האירוע. הרגשות הקשים שעלו אז, בתחילת הדרך, לפני 20 שנה, שבו והציפו עם קריאת מכתבה של יעל. סדרת הזעזועים מהעבר הרחוק שבה והדהדה בתוכי. המקרה של שחר ואסון צאלים א׳ שונים בהיבטים רבים אחד מהשני. במקרה של שחר נהג אדם שיכור ברכב, מודע מן הסתם, לפוטנציאל ההרס של נהיגה בשיכרות. באסון צאלים א׳ התאמנו חיילים בתרגיל חטיבתי, בלי הוספת גורמים סיכוניים, מעבר לשגרתי באותה תקופה.
זעזוע הראשון היה ההבנה שאנחנו, בני המשפחה, לא צד במשפט. נכון, בעלי נהרג, אבל מבחינת המערכת המשפטית, זה לא קושר אותי לאירוע בדרך כלשהי. אמנם בשנים האחרונות עלתה מעט המודעות
סירבתי להאמין לאנשים שניסו לשכנע אותי להניח למשפט כי צדק לא אמצא שם. הרצון למעורבות במשפט והצורך להשפיע חזקים לעתים, מהווים חלק מתהליך ההתמודדות עם האירוע. קשה לי היום להסביר, אפילו לעצמי, למה אז ליווי המשפט היה לי כל כך חשוב. הייתי בטוחה שהפעם הצדק ייעשה, העונשים יהיו כאלה שיבהירו את עמדתו של בית המשפט, ימחישו את החשיבות שרואה צה״ל בשמירה על הבטיחות באימונים. למשפחתה של שחר אפילו זה לא היה.
יעל הזכירה גם את העלבון. אני זוכרת אותו היטב. עיסקת הטיעון הראשונה במשפט ״שלנו״ נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. כאזרחים פשוטים, שזהו להם המפגש הראשון עם מערכת משפטית כלשהי, כללי המשחק לא מוכרים. עיסקת טיעון זה לא משהו שאתה מצפה לו כשאתה מצפה שהצדק ייראה, חד וברור. עיסקת הטיעון הזו, יחד עם העונש הקל אשר התלווה אליה, הייתה מכה בבטן. לא, לא חיפשתי נקמה. לא היה לי שום דבר אישי נגד הנאשמים. היה אצלי חיבור בין אמירה ברורה של בית המשפט ועונש מרתיע לבין חינוך, הגברת המודעות לנושא והרתעה עתידית.
אולי העלבון הגדול ביותר היה שעיסקת הטיעון הזו נרקמה בין הפרקליטות לנאשם, ולנו נודע עליה רק באולם בית המשפט. נדמה לי שקשה להבין את עוצמת העלבון הזה בלי להיות שם. שתי עיסקעות טיעון נוספות נרקמו והובאו לאולם המשפט. שלושת הנאשמים שנשארו באולם, מתוך הששה שהיו שם בתחילת המשפט, קיבלו גם הם עונשים מגוחכים. לא הבנתי למה. ההסבר היה מאד פשוט. עיסקת הטיעון הראשונה, שהתקבלה כאשר תמונת האירוע עוד לא הייתה ברורה לשופטים, הציבה רף נמוך.
בסופו של תהליך, אף אחד מהנאשמים לא ישב אפילו יום אחד בכלא. חמישה חיילים הרוגים, עשרה פצועים, ואף יום בכלא. גם אז היה עיסוק בפרופורציות. אחד החיילים אמר לנו בזעם שאילו היה נוסע על ג׳יפ בלי קסדה, היה נכנס מיידית לכלא לשלושה ימים. וכאן, החברים שלו נהרגו, ואף אחד לא יושב אפילו שעה אחת בכלא. נשמע הזוי? אולי. אבל יותר מכל למשפחה קשה לעכל. המסר שיצא מהמשפט ההוא, כמו זה שיוצא ממשפטו של הנהג שפגע בשחר, לא ממש תורם להרתעה עתידית.
היום אני יכולה להסתכל אחורה, לראות כמה דברים שלא יכולתי לראות אז. היום אני יכולה להבין שהמחשבה שאם אדע הכל ואבין הכל, יהיה לי קל יותר לקבל את המציאות החדשה, הייתה מבוססת יותר על משאלה. ידעתי הכל, הבנתי הכל, ועדיין לא חשתי מנוחה או שלווה.
היום אני יכולה לראות הרבה יותר ברור את המשאלה שתוצאות המשפט ישפיעו על הבטיחות באימונים, ישדרו מסר חד משמעי, שיהפוך את מותם ופציעתם של החיילים למשהו שלא היה לשווא. האמנתי בזה בכל ליבי, דיברתי עם מי שיכולתי כדי לשנות את הדברים במהלך המשפט ולאחריו. לצערי אז לא היה פייסבוק.
היום אני יכולה לראות כי הכאב הכי גדול נבע מהתחושה שקולנו לא נשמע. הצורך להשמיע את קולה של שחר, את קולה של המשפחה, עלה חזק גם במכתבה של יעל. ההכרה בכאב, ההכרה במצבם וברגשותיהם של הנפגעים נפקדת מבית המשפט. גם כאן יש אולי משהו שקשה להבין אם לא היית שם.
המקום הפגוע מרובה רבדים. האירוע עצמו מטלטל, משפיע על מרקם החיים האישי והמשפחתי. תחושת חוסר האונים המתגלה לעתים בחיי היומיום אחרי האירוע מועצמת במפגש עם מערכת משפטית, לא מוכרת, שגם היא לא מוכנה אפילו להקשיב. הקולות המושתקים סובלים לא רק מהאירועים, אלא גם מהיות קולם מושתק, לא נשמע, מחוק, כאילו לא נחשב. כולי תקווה שהרעש הציבורי בעקבות מכתבה של יעל יוביל לכך שקולם של נפגעי תאונות דרכים, קולם של נפגעי עבירה בכלל, יישמע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם