המבול והשואה: המוות אינו מחוסר תקנה
אפרופו המבול עליו קראו היום בפרשת השבוע, ראוי להבהיר כי ההשוואה בינו לבין שואת יהודי אירופה היא פשוט מופרכת

הסיפור פשוט. בפרשה של השבוע שעבר סיפרה התורה על בריאת האדם, על חטאו וחטאי זוגתו ונחשו, על הגירוש מגן העדן ומחיי הנצח ועל לידתו של המוות כחלק מחיי האדם. לכאורה חולשתו של אדם וסקרנותה של חווה הביאו אותנו עד לכאן. אולם, במבט שני, זוהי ביקורת על "ילדותיותו" של אלוהים. הוא ברא אדם, תיכנת אותו וציפה שיתנהג כרובוט אוטומטי ומפוחד. מרגע שהאדם חרג מהמסלול שנקבע לו, אלוהים מאבד את עשתונותיו, מתרגז ומגרשו. "שוברים את הכלים ולא משחקים". בפרשת השבוע התהליך חוזר על עצמו בעוצמה גדולה יותר. הבורא מקונן לעצמו, ניחם על הבריאה, מתעצב אל לבו ומסיק בקטלנות: “אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי”.
רק הרבה יותר מאוחר במקרא אלוהים מתבגר, משתנה, נרגע והופך להיות “אלוהים הסובל" עם עולמו ומאמיניו. אבל בשלב הזה כל פתרון העולה לפניו הוא אלים, קטלני ונקמני. גן עדן, מבול, סדום ועמורה, מכת בכורות ועוד ועוד. לכן, לא מעט עסקו בדורות האחרונים באנלוגיה של המבול כתיאור לשואת אירופה של המאה שעברה.
טעו כל המשווים. במבול לא היה לאדם מה להגיד, כי אלוהים לא הקשיב, ולעומת זאת השואה לא היתה מטעם אלוהים, אלא שְמָד מעשה ידי אדם שלא האזין כלל. מה השתנה בין אלוהים ששטף אז את העולם בהשמדה טוטלית לבין אלוהים שלא מתערב כלל במבול של היטלר? אז אלוהים ניהל את העולם עד לאחרון פרטי פרטיו והיום נראה שלא. אז אלוהים לא איפשר שום בחירה חופשית לברואיו וציפה מהם למשמעת רובוטית וצייתנית ללא פשרות. ובמאה הקודמת נדמה שאלוהים לא היה כאן בכלל.
זאת ועוד, השואה היתה חסרה כמעט כל ממד אמוני ולו בשל העובדה שלקורבנות לא היתה שום בחירה. כאשר יהודים עלו על מוקדי האש של האינקוויזיציה הם עשו זאת – לא אחת – מתוך בחירה. הם יכלו להמיר את דתם ולחיות או להישרף כשתפילת “שמע ישראל” על שפתותיהם. כך לאורך מרבית צרות העבר של העם היהודי. מניסיונות אברהם ואיוב ואילך. תמיד יכול היה המתנסה לבחור באופציה האחרת. וזאת היתה הכרעתו האמונית הנעלה למות על מזבח האמת שלו. היטלר לא איפשר את הבחירה.
כולם: מאמינים וכופרים, דתיים ומומרים, שומרי אמונים ובני
על פי הסיפור המקראי נח לא מודה לאלוהים על הצלתו האמפיבית, הוא מקים מזבח, נוטע כרם, משתכר וממשיך להתחפר בשתיקתו הקדמונית. רק אלוהים מרסן את עצמו מעט ונשבע “וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל”. זאת מסקנתו של אלוהים בדבר אחריותו שלו למעשים הנובעים מאופיו הקשה. ועוד, לנוכח ההרס הנורא שזרע הוא מחייב את נבראיו בני האדם לא לשפוך דמים, לא להרוג נפש. להיות יותר טובים ממנו.

בעת הזו ברור לי שתיאולוגיה של נקם אינה ראויה לשאת בתואר של דת אמת. גם אמונה שהעולם תמיד היה, הוֹוֶה ויהיה נגדנו היא שגיאה קיומית קשה. וגם תיאולוגיית השואה המצדיקה את כל העוולות שאנו עוֹוְלים, כי הן מחווירות לאורה של עוולת העוולות שנעשתה לנו, בטעות יסודה. היחיד והיחד חייבים תיאולוגיה חדשה הנוטשת את מחשבת ההשגחה הפרטית, אלוהים כבייביסיטר. כי אלוהים המנהל את הפרטים משמעו: אלוהים שאינו משאיר מרחב מחיה לאנושות כדי ליצור, לברוא, לתקן ולהיות שותפה. זה היה אלוהי רובוטים, אלוהי המבול שהשתנה. הוא היה במשמעו: אלוהים המשחרר מאחריות – הן את מאמיניו והן את הכופרים בו.
אלוהים של יראה, איסורים, מגבלות וסייגים זהו אלוהים שלא רלונטי כלל לדורות שלנו הזקוקים נואשות לאלוהי האהבה, כח ההיתר, היוזמות והסקרנות. רבים מאיתנו כמהים לאלוהים של המסקנות המתקנות, לאב הרחמים ולא לאל הנקמות, לאדון השלום ולא לבעל המלחמות. התורות החדשות הנובעות מהשואה צריכות לכוון את ליבן לעיצובם של אנוש ואנושיות טובים יותר. כאלה שלא יצמיחו מתוכן עוד לעולם מקריבים כמו הנאצים ולא יתנו לקורבנות להישמד, כמונו וכמו הצוענים וההומוסקסואלים שהיו איתנו שם, כמו הארמנים לפנינו רצוחי העם ברואנדה ובקמבודיה אחרינו.
התיאולוגיה החדשה, בייחוד זו היהודית, צריכה לפרוץ את גבולות האמונה הישנה, ולהפוך את האמונה באדם כברואו של אלוהים יסוד למסורתה ומנהגיה, כבסיס מחייב להידברות בין מאמיני כל הדתות המוכנים לפרוץ את גבולם שלהם ולהגן עלינו ועל העולם מפני שפיכות דמים ונפש בשם דת אטומה או אנושיות יהירה. הגיע זמנה של אמונת נח ומחויבותו לתיקון עולם. כי עבר זמנן של אמונות השמדה – אלוהית או אנושית.