פרשת וישלח: סודה של מְהֵיטַבְאֵל
עולמנו מכיל בתוכו גם יסודות התוהו, כאילו הבריאה הראשונה לא ביטלה את התוהו אלא הולכת ונבנית עליו
מה עושה רשימת מלכי אדום בספר התורה? במה זכתה מְהֵיטַבְאֵל? על שאלות אלו עמדו מפרשים וחכמים, ביניהם הרמב"ם שהתייחס לכך בשמיני שבין י"ג העיקרים (פירוש המשנה, סנהדרין י, א): "ואין הפרש בין 'וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל' ובין 'אנכי ה' א-להיך' ו'שמע ישראל', כי הכל... תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת"... אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתם... ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לא-להי יעקב שהתפלל (תהילים קיט, יח) "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה - - נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ". ואכן, ב'מורה הנבוכים', ניסה הרמב"ם להסביר את משמעותה של הפרשה, אלא שהפעם אתעלם מרציונליסט אהוב זה, ואפנה אל עולם המסתורין, עולם הקבלה. אולי 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה' יתקיים עבורינו בקריאתם המסתורית של כתבי הקודש.
את עקרונותיה של הקריאה הקבלית ניסח גיבור הזוהר, רבי שמעון בר יוחאי בקטע שהפך קלאסי (חלק ג קנב ע"א בתרגום מארמית): "אוי לאותו אדם האומר, כי התורה באה לספר סתם סיפורים ודברי הדיוט... כל דברי התורה הם עניינים וסודות עליונים... אלא שכיוון שירדה [התורה] לעולם הזה, אילו לא הייתה מתלבשת בלבושים של העולם הזה, לא היה העולם יכול לשאת אותה. סיפורי התורה הם לבושים לתורה... משום כך אמר דוד, "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה - - נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ"... בוא וראה... אלו הטיפשים כאשר רואים לאדם בלבוש הנראה להם יפה לא מסתכלים יותר, חושבים הלבוש כגוף, וחושבים הגוף כנשמה.
כעין זה התורה יש לה גוף ואלו מצוות התורה שנקראים 'גופי התורה', זה הגוף מתלבש בלבושים של אלו של סיפורים של העולם הזה, טפשים של העולם לא מסתכלים אלא בלבוש ההוא שהוא סיפור התורה... אלו שיודעים יותר לא מסתכלים בלבוש אלא בגוף... החכמים עבדי המלך העליון שעמדו בהר סיני לא מסתכלים אלא בנשמה שהיא עיקר הכל, תורה ממש ולעתיד לבוא עתידים להסתכל בנשמה של נשמת התורה... אוי לאלה החוטאים שאומרים שהתורה אין היא אלא סיפור סתם... אשרי הם הצדיקים המסתכלים בתורה כראוי".
בעיני, הקבלה מנסה להציג בפנינו מעין דקדוק סודי ויסודי של העולם, דקדוק הבא לידי ביטוי בתחומים שונים. כשמציאות מסוימת לא פועלת לפי הדקדוק הזה, היא תיהרס. רשימת מלכי אדום אינה אלא מטפורה לסוד זה, סוד עולם התוהו ועולם התיקון. כדי להבין את הרעיון הזה, הבה וננסה לתכנן בעצמנו עולם. נרשה לעצמנו לשרטט טיוטות, כאותן תוכנות או מערכות הפעלה המשתפרות בגרסות המתחדשות זו אחר זו, נבנה עולמות ונחריבם עד שנצליח. הגרסות הראשונות, נקרא אותם על פי הקבלה גרסות ה'עקודים', היו מצוינות, אלא שהיו כה מושלמות, שלא נתנו מקום לקיום האדם, יציר מוגבל ובלתי מושלם. אך הבה ונמשיך לתכנן. הגענו לגרסה, שסברנו תתאים לדקדוק שהקבלה דורשת. יהיו בה 'ספירות', מעין רכיבים יסודיים של התוכנה.
ואמנם כך עשינו. תכננו מערכת, גרסת ה'נקודים', ובה רכיבים הבאים זה אחר, כנקודות הסדורות באופן היררכי. אלא שכאשר ניסינו להפעיל תוכנה נפלאה זו, הרכיבים הראשוניים נפלו, ואלו שאחריהם קרסו ונשברו. אלה הם מלכי אדום שמתו, ועליהם נאמר (תהילים מח, ה) כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ - - עָבְרוּ יַחְדָּו" (זוהר ח"ג רצב ע"א). העולם שקרס הוא 'עולם התוהו'. בנינו אותו בשורה מתמטית יפה, אך היה חסר
אינני יכול לסיים רשימה זאת מבלי להוסיף הערה הכרחית. קראנו בזוהר איך חייבים אנו לקרוא את התורה, שיש בה לבוש, גוף ונשמה. אולי גם בזוהר יש שלוש רמות אלו? לבוש כמעט מיתולוגי, וודאי פנטסטי, פרוע בדמיונותיו. ובלשון הזוהר: "טפשים של העולם לא מסתכלים אלא בלבוש", וזאת אפילו אם הם חוקרים גדולים. בתוך הלבוש מסתתר גוף, מה שכיניתי דקדוק העולם. אבל מעבר לגוף מצויה הנשמה, עולמנו הקיומי. מה מלמדת אותנו נשמת הסיפור על עולם התוהו ועולם התיקון? לכך אנסה להתייחס, אי"ה, באחת מרשימותיי הבאות, בעזרת פירושו של הוגה, שלדעתי, נכנס לפני ולפנים בעולם הקבלה, הראי"ה קוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם