שנה וחצי לרצח בבר נוער: כאב ותקווה
הבטחות הפוליטיקאים נשארו ברובן בגדר הבטחות. נותרו הכאב, הגעגועים והאהבה הגדולה שנשארת בלב. מציאות צבעונית
גל הורים מתנדבים פנה לארגון תהל״ה אחרי הרצח. רבים עדיין שם, מתנדבים למען הורים אחרים שילדיהם יוצאים מהארון. כעת יש יותר קבוצות תמיכה להורים, ביותר מקומות בארץ. ההורים עומדים גם לרשות בני נוער רבים שצמאים לשיח בין דורי. מדהים לראות את הצמא הזה של בני הנוער לשיח. רבים מסתכלים על הנוער, בטוחים שהם מסתדרים בעצמם, מחשיבים רק את דעותיהם שלהם ושל חבריהם. המציאות, מסתבר, שונה. מרגש לראות הורים המעמידים עצמם לרשות בני הנוער, ולראות את הנוער בא לשוחח, להתייעץ, לשתף. אני מתבוננת מתוך הכאב האישי שלי, מתוך תחושת ההחמצה הצורבת, ומתרגשת.
יש הורים העומדים מול המציאות המתגלה להם לגבי נטייתם המינית של ילדיהם באהבה לילדם. יש הורים המנסים לשכנע את ילדם שהוא טועה. יש הורים הדוחים את ילדם, מערימים עליו קשיים רבים. כל הורה הולך בדרך המתאימה לו, אותה הוא רואה כטובה ביותר לו, לילדו, למשפחתו. כל הורה, כל משפחה, עוברים תהליך ייחודי של התמודדות עם הנושא. ההנחה היום היא שנטייה מינית שונה אינה בחירה. היא המציאות של האדם. הבחירה היא בדרך בה יחיה את חייו, בה יממש את האמת שלו בעולם.
אין בי רצון להעביר ביקורת על אף אחד, אבל אני יכולה לספר על הכאב של אותו ילד שהוריו דחו אותו. כאב עצום, יחד עם רצון עז לא לוותר על ההורים. כאב עז, יחד עם קריאה
אני תוהה כמה הורים מכירים את המחקרים המתארים קשר ישיר בין דחיית הורים את ילדם על רקע נטייה מינית שונה, למידת המעורבות של בנם בהתנהגויות אשר מסכנות אותו. נוער המרגיש דחוי בבית נוטה ליותר שתיית אלכוהול, ליותר שימוש בסמים וליותר מין לא בטוח. נוער המרגיש אהוב ונתמך בבית, דואג לעצמו יותר, שומר על עצמו יותר. חש יותר מחוייב להוריו, יותר מחוייב לשמור על עצמו. האם הכרות עם המחקרים האלה תשנה את התנהגותו של מישהו? לא יודעת, אבל מרגישה שחובתי היא להפיץ את המידע הזה.
יחד עם הכאב העצום, אני רואה גם תקווה. תקווה שנוכל לחיות כולנו בעולם טוב יותר. באירוע פתיחת השנה של איגי (ארגון נוער גאה) היו השבוע למעלה מ 250 בני נוער. בני נוער שנראים כמו כל אחד אחר בגילם. בני נוער עם סגנון אישי, מחשבות, רגשות והתמודדויות של גיל ההתבגרות. רק יותר מסובך להם בחיים. עצם קיום הארגון הזה, כמו גם שאר ארגוני הקהילה, מאפשר לאנשים, לבני נוער, לדעת שהם לא לבד.
התחושה שאתה לבד בתוך מצוקה עצומה, תחושת הבדידות, היא אולי הקשה ביותר שיכול נער לחוות. באיגי אפשר למצוא מתנדבים רבים הנמצאים שם למען הנוער. מאפשרים לבני נוער להתלבט, להכיר את עצמם, לבחור את דרכם בחיים. אתם יכולים להיות רגועים. לא משכנעים שם אף אחד. מאפשרים לכל אחד להכיר את עצמו, לפגוש את עצמו, ולקבל לעצמו את החלטותיו שלו.
מאז הרצח שמעתי הרבה דעות, הרבה רגשות, הרבה יציאות מהארון. אנשים ללא קשר אישי לקהילה הגאה סיפרו לי כי הרצח פקח את עיניהם לראות כי נטייתו המינית של אדם לא מגדירה אותו כאדם שלם. הנטייה לא מצביעה על שאר מאפייניו כאדם. נכון, קיים אותו איסור בתורה, אולם הוא לא אוסר על אהבה, על רגשות, על רצון לקשר רגשי בין אנשים. יש מציאות. במציאות, גם אם יש כאלה שלא מוכנים להכיר בזה, יש אנשים המעדיפים את בני מינם. במציאות יש בני אדם. במציאות שאני מכירה יש גם הרבה תקווה ואהבה, חמלה והוקרת תודה על עצם הקיום. ויש גם מגוון דעות, אמונות והתייחסויות לחיים, לילדים, לעצמנו.
התקווה שלי היא אולי באמונה שחברה אחת יכולה להתקיים עם מגוון דעות ואמונות, תוך כבוד הדדי לאחר. כן, גם למי שאמונתו שונה משלי. וכמובן כל עוד אדם אחר לא נפגע.
נאיביות? כנראה. אבל אני כבר לא מתביישת בה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם