יום כיפור תשע"ב: בעקבות השבט הנעלם
בכל שנה אני רואה בבית הכנסת פחות צעירים מוכרים. גדל כאן דור שעבורו המיוחד ביום הזה הוא רק הרכיבה בכביש הריק
כשהיו שואלים את סבתי אם היא דתייה, היא הייתה עונה כמו רבים מבני דורה שהיא מסורתית. היום הביטוי הזה הולך ונהיה נדיר, אבל בילדותנו אנשים הגדירו את עצמם על סרגל לא חד-משמעי. ישראל של ימינו, כך נראה, הפכה למדינה אחת ובה הרבה שבטים שחיים זה לצד זה. החברה היהודית מחולקת לחרדים, דתיים לאומיים וחילונים מובהקים. יש משהו מקומם בתפיסה שלפיה הישראלי מחויב לבחור, כמשל, בין תל אביב לבני ברק למפעל ההתנחלות.
בתקופת החגים של תשרי מתעוררים בי געגועים לקבוצה המוגדרת בפחות חדות: המסורתיים. אני זוכרת את הימים שבהם כל אחד יכול היה להרגיש יהודי בדרכו, ללא תיוג. חצר בית הכנסת הייתה מקום המפגש של ילדי השכונה כולם. כל אחד חזר הביתה למשפחתו, שבחרה להרגיש שייכות לעם היהודי בדרכה.
המשפחה שלי הייתה כזאת. אמא לא בישלה בשבת, אבל הטלוויזיה הייתה פתוחה. נשמרה הקפדה בין בשר לחלב אבל הנסיעה בשבת הייתה מותרת, אם כי רצוי לא ליד בית הכנסת כדי להתחשב
במתפללים. צמנו בכיפור, אכלנו כשר לפסח, וגם אצל החברים שלא הקפידו - המנגינה היהודית הייתה הדבר שחיבר אותנו לעם ישראל כולו. גם מי שלא צם ביום כיפור הרגיש את אותה הרגשה מיוחדת, כשהשמש שוקעת, המכוניות חונות בצדי הדרך וכל אחד מחשבן לעצמו ובדרכו את חשבון הנפש שלו.
בין ישראל של פעם לבין ישראל החדשה
גם היום אני שומרת בדרכי את אותם המנהגים שמחברים אותי ואת משפחתי להיסטוריה, לתרבות ולערכים היהודיים. ביום כיפור הזה, כמו בכל שנה, נתכנס במסגרת המשפחתית. הרדיו ישמיע בקול את "נתנה תוקף", "אבינו מלכנו", "אדון עולם" ו"אנא בכוח", עד שיידום לפני כניסת הצום. נדליק נרות נשמה, נצא לבית הכנסת, נתפלל, נכה על חטאים שחטאנו ונתכנס בתוך עצמנו - מרגישים כחלק מעם שבו כל אחד בדרכו מבקש במנגינות ובשפות שונות סליחה מחברו ומאלוהיו.
וכמו בכל שנה אראה בבית הכנסת פחות צעירים מוכרים, ואביט בילדים הקטנים על האופניים, ואצטער שגדל כאן דור שעבורו המיוחד ביום הזה הוא רק הרכיבה בכביש הריק. אני מאמינה שכחלק מחשבון הנפש הלאומי שלנו הגיע הזמן להבין
שלא צריך לבחור אם כל אחד מאיתנו הוא חילוני או דתי ושאין לאיש מונופול על המאפיינים של ישראל כמדינה יהודית - ודאי שלא למפלגות חרדיות.
ניתן להגדיר את היהדות במובנה הלאומי, לתת מקום לכל אחד להרגיש את היהדות בדרכו ולהחזיר את המנגינה היהודית כשכל אחד שומר על המסורת שלו. ההתייחסות המיוחדת הזו ליום כיפור מבטאת את החיבור היהודי בין כולנו: סבים וסבתות, הורים וילדים. החיבור הזה יכול גם לחבר בין ישראל של פעם לבין ישראל החדשה - ולא רק ביום כיפור.
נוהגים לשאול אותי איך הוריי היו מגיבים לעמדותיי לו היו בחיים. תשובתי האמיתית היא שאני בפוליטיקה כדי להשאיר מדינה יהודית ראויה וערכית לילדיי ובדרכי. זהו גם מימוש הערכים של הוריי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם