השחרור שלו, הגאווה של כולנו

נכון, מחיר השחרור כבד, ונכון, הוא קשה למשפחות השכולות, אבל הבאת גלעד הביתה חשובה לדור שלם. זה לא הרגע הלאומי הכי שמח ב-25 השנים האחרונות, זה הרגע הלאומי היחיד השמח בשנים הללו

אורן יוסיפוביץ | 18/10/2011 20:20

תגיות: גלעד שליט

ישראלים שלא עמדו על דעתם לפני 1985 גדלו בעיקר על אכזבות. רון ארד, נחשון וקסמן, אהוד גולדווסר ואלדד רגב היו הרציניות שבהן, אבל זה לא נגמר שם.

לדור הזה לא היה אנטבה, ולא ששת הימים, לא הקמת מדינה ולא ריקודים ברחוב. היה להם אסון מסוקים, מלחמות רעות, חטופים בארון, פיגוע אחר פיגוע ורצח רבין.

היום זה היה בעיקר היה ניצחון שלהם. של אלו שגדלו פה בלי הסטייל, של אלו שלא מבינים על מה בכלל המיתוס. של אלו שהדבר הלאומי הכי טוב שקרה להם היה גל פרידמן או עדה יונת או דנה אינטרנשיונל או עמרי כספי - רגעים של נחת, אבל ממש לא זה.

עם נבנה על גאווה, ולדור הזה, מה לעשות – חסרה כזו. היום הם קיבלו בוסט מטורף. סיבה למסיבה, רגע לחגוג. הנה, גם לנו יש הזדמנות לחייך ולרוץ עם הדגל למעלה, ויודעים מה – כנראה שלא תמיד רע להיות ישראלי.

היום היה שמח

כל מי שלא רואה בשחרור גלעד שליט ניצחון, זו זכותו. אבל יכול להיות שהוא מפספס איזה עניין בדרך. נכון, זה מחיר כבד, ונכון, הוא קשה למשפחות השכולות, ומעודד חטיפות נוספות, ומראה על כניעה. אבל הבאת גלעד הביתה חשובה לדור שלם. זה לא הרגע הלאומי הכי שמח ב-25 השנים האחרונות, זה הרגע הלאומי השמח היחיד בשנים אלו.

אנחנו

לא גרים בברן או סן-דייגו, וכנראה עוד רחוק היום שהכותרת הראשית בעיתון תבשר על פנדה יולדת. אבל היום, בבאר שבע, במטולה, בתל אביב, בחיפה, באילת, בירושלים ובעיקר במצפה הילה, מאות אלפי ישראלים קפצו, רקדו ובכו. היום היה שמח. היום, ברחבי מדינת ישראל, דור שלם חשב לעצמו: "ואוו, כמה כיף זה סוף-סוף לנצח".