לא מבינים ערבית
ישראל עדיין לא מבינה את המנטליות הערבית. צריך לדבר בשפת הערבים ולא מעל ראשם, לעשות הסכמים שקטים ולא טקסים בבית הלבן
מנהיגי ישראל שאפו לקדם תהליכי שלום "על הנייר" ומכרו לציבור "חלומות בלתי מציאותיים". ישראל לא השכילה להבין שהיא נמצאת במזרח התיכון ולא באירופה ושהיא צריכה ללמוד לחיות כשחקן אזרחי במרחב הזה. ישראל צריכה לדבר לעולם הערבי בשפתו ולא מעל לראשו. יציאתנו המבוהלת מלבנון, תוך כדי נטישת בני בריתנו, ציירה אותנו בעיני הערבים כאחוזי פחד ופזיזים והאדירה את אויבינו - חיזבאללה. יציאתנו מרצועת עזה באופן חד-צדדי, ללא הידברות עם ההנהגה של הפלסטינים, הביאה את חמאס לשלטון וסימנה אותנו כסרבני דו-שיח.
חוסר הבנתנו את העולם הערבי היא משוועת. הבדלי מנטליות שוררים בין הישראלים לערבים. ספרו של אבידר, המעמיד בפנינו ראי שבו משתקפת התנהגותנו בעולם הערבי, נפתח בסיקור מרתק של הפגישה בין שר החוץ לשעבר שלמה בן עמי לבין שר החוץ של קטאר חמד בן ג'אסם (11.12.2000).
בפגישה הביע בן עמי נכונות לוויתורים מפליגים בנושאי הליבה - ירושלים, הר הבית והפליטים. אך לתדהמת הנוכחים הישראלים, תגובת שר החוץ הקטארי הייתה ש"אין איש בעולם הערבי שיכול להכריז על סוף הסכסוך". לא הבנו או לא רצינו להבין שבניגוד לשאיפתנו להצהרות שלומיות, הערבים מעדיפים להסתפק ביחסים שקטים ובתכנים מעשיים.
כמי שנמנה עם ראשוני הדיפלומטים שהגיעו למצרים בעקבות חתימת חוזה השלום, נוכחתי בתופעה זו. ישראל שאפה להניף דגלים, להבליט נוכחות ולסיים משאים ומתנים באקט חוזי ופורמלי. חתמנו עם מצרים קרוב ל-60 הסכמי שיתוף פעולה (נורמליזציה) בתחומים שונים ומגוונים, אך מעט מאוד מתבצע מהם. הנשיא אנואר סאדאת שחתם על חוזה השלום לא התעניין בהסכמים, אלא שאף לחנך את עמו ליחסי שלום עם ישראל בתהליך שקט וממושך.
אנו סובלים לא רק מאי-הבנת המנטליות הערבית, אלא גם מחוסר התמצאות בהיסטוריה של העמים הערביים ובעיקר מאי-ידיעת השפה הערבית, שהיא
הכרזנו על "מזרח תיכון חדש", אך לא שאלנו את הערבים אם הם מעוניינים בכך. כך הזמנו לנו קיתונות של כעס ושנאה. לא הבנו שפגענו בכבוד הערבי. יש להכיר את רגישויותיהם של הערבים ולהבין את חששותיהם מפני שינויים מהירים, לפני שיוצאים בתוכניות גרנדיוזיות.
מדינות ערב מנהלות מדיניות של דיפלומטיה רבגונית ומלאת סתירות. ביקור ראש ממשלה בבירה ערבית או טקס על מדשאות הבית הלבן אינם מחליפים את תחושת האיבה ברגשות חיבה. העולם הערבי מורכב ומסוכסך כפי שהדברים משתקפים יום-יום מול עינינו.
השנאה לישראל היא הכוח המלכד את הערבים. המנהיגים הערבים ניצלו זאת כקרדום להעסקת דעת הקהל בסכסוך הערבי-ישראלי, ולא דאגו לעמיהם. האינטלקטואלים הערבים הבחינו בכך והתקוממו בכתיבתם, וכך השפיעו על עמיהם.
כיום, ישראל והנושא הפלסטיני אינם עומדים בראש מעייניהם. ההתניה בין העיסוק בסכסוך הערבי-ישראלי לבין מצבם העגום של העמים הערביים אינה מקובלת יותר, כפי שמוכיחות התקוממויות "האביב הערבי".
פרשנים ערבים ציינו שאילו המנהיגים הערבים היו מקדישים תשומת לב לספרי המחאה של האינטלקטואלים ולשיריה, הפתעת "רעידת האדמה" הנוכחית במזרח התיכון הייתה נמנעת.
עלינו להבין את העולם הערבי כדי לשנות את מגמת הכישלונות שאנו חווים בשנים האחרונות. יש לנהוג בכבוד עם הערבים כדי שיתייחסו אלינו בכבוד וישנו את התפיסה הערבית שמנהיגי ישראל הם חבורת מרעים. כך ייתכן סיכוי לבנות יחסים שפויים בין מדינות ערב וישראל.
הכותב כיהן כשגריר וכסמנכ"ל משרד החוץ
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם