הניחו לנו את הכיכרות

רוצים "צדק חברתי"? יתכבדו נא הדפני ליפים, יתייצבו למבחן הבוחר ויפסיקו לנדנד לציבור להתייצב לרחובות בלילות של מטחי רקטות

שי גולדן | 30/10/2011 5:18

תגיות: רקטות,מחאת יוקר המחיה,צדק חברתי

עיתוי גרוע במיוחד מצאו מארגני המחאה החברתית לאירוע התקשורתי שלהם: ערב בו הטילים מתפוצצים ביישובי הדרום, ערב בו אזרח ישראלי מקפח את חייו וערב בו הקשב הישראלי אינו לשלום חנוך אלא לחמאס. עניין של מזל רע? אולי. אבל אולי הם צריכים להקשיב לאותות. להניח מעט לפסאדה המשיחית שאחזה בהם ולהתקרב מעט יותר לציבור בישראל.

אחרי הכל, זה לא שהציבור בישראל אינו תומך במחאה. הוא מבקש ממנה דבר פשוט: להתמקד. הוא מבקש ממנה להפסיק עם התיאטרליות ועם הטקסיות המזויפת ולעבור לשלב הבא ביחסים בין העם לבין מחאתו: השלב הפוליטי. רוצים צדק חברתי? אדרבה. כולנו רוצים. אבל תנועות הידיים האוויליות מעט של דפני ליף והטקסטים הבנאליים, השטחיים, של מי שאינה מנהיגה חברתית, של מי שאינה מנהיגה, נקודה; תנועות הידיים הללו לא יובילו לשום שינוי ואינן מעידות על שום תכלית.

רוצים "צדק חברתי" (מה לעזאזל אומרות המילים האלה) ? כולנו רוצים. בבקשה: יתכבדו נא הדפני ליפים וכל תומכיהם, יכריזו על הקמת מפלגה, יתמודדו בבחירות ויפסיקו להטריד את כל אמני ישראל באשר הם, לנדנד לציבור להתייצב ברחובות בלילות של מטחי רקטות. יתכנסו נא לתנועה פוליטית - דפני ליף ורגב קונטס בראשה - ויתייצבו למבחן הבוחר.

אם באמת כל העם דורש "צדק חברתי" קל לבחון את הדבר: בנובמבר 2013, לפי החוק בישראל, צפויות בחירות. אדרבה, נראה את דפני ליף מקימה מפלגה, שמה תחתיה את סתיו שפיר ומבקשת את אמונו של הציבור בישראל. אפשר שהדבר יסתיים בעשרים מנדטים. אפשר שהוא יסתיים בלא כלום.

להצטרף למשחק הפוליטי בישראל

אין לדעת. אבל נכון לעכשיו, "הפגנות הכוח" הילדותיות האלה אינן מקדמות את האג'נדה החברתית אפילו לא בסנטימטר כוח פוליטי ושינוי חברתי מובילים בישראל בקלפי. ואם דפני ליף וחבורתה סבורים אל נכונה ש"העם" נותן להם רוח גבית, יתייצבו נא לבחירות, המבחן היחיד האפשרי בזירה הדמוקרטית, ויבקשו את אמון האזרח.

הם עלולים לגלות שהופעה של שלמה ארצי, ששני שירים של אייל גולן ושלושה של שלום חנוך ושל "אתניקס", אינם הון פוליטי. הם עלולים לגלות ששאיפותיהם האמיתיות - בואו נדבר דוגרי: את ראשו של נתניהו הם מבקשים - אינן מתכתבות עם "רצון העם". הם עלולים לגלות את האמת המרה: שהעם אולי מעוניין ב"צדק חברתי", אבל הוא מעדיף להצביע בקלפי

למפלגות לגיטימיות ולא לחבורה מסוכסכת בינה לבין עצמה.

האם זה עצוב? יכול להיות. האם זה מגונה? יש שיחשבו כך. אני סבור שיש רגעים בהם ההיסטוריה תובעת מאלה שעושים אותה להרצין לרגע, להפסיק עם השטויות ולדבר בשפה אותה כולם מבינים. והשפה היחידה אותה כולם מדברים בישראל היא שפת הבחירות והכנסת.

הגיעה שעתה של המחאה הזאת להוכיח שכוחה הפוליטי הוא אמיתי ולא פיקציית כיכרות. כרגע, נדמה שהם מעדיפים להתעסק בלו"ז של שלום חנוך ולא בדבר האמיתי: הצטרפות למשחק הפוליטי בישראל, לצורך עשיית שינוי של ממש. שינוי שאינו מהפה אל החוץ. אלא שינוי שמתחולל בוועדות הכנסת ובממשלה. הניחו לנו עם הכיכרות. הטריק הזה מיצה את עצמו.