פרק בהלכות פופוליזם
לא הלכתי לכנס החירום של העיתונאים. איני מסוגל לראות אותם מדממים דיו על צלב וירטואלי בבליל נרקיסיזם ואגו
לא נכחתי בכנס העיתונאים ביום ראשון, בחג הרשמי של הברנז'ה. לא נטלתי חלק בפסיון הקדוש של הרשות הרביעית. אף שאני מסתייג מהתיקון לחוק לשון הרע, חשתי שאני לא מסוגל לשבת שם, לראות אותם מדממים דיו על צלב וירטואלי בבליל נרקיסיזם ואגו. הרופא אסר עליי. חבל על הבריאות. נמאס לי לחרוק שיניים מעצבים על הצביעות והיומרנות. אין קרם הגנה חזק דיו כדי להגן מפני קרינת השמש הזורחת לחלקם מהאחוריים.
ביניהם אני חש כמו הנוסע השמיני, מפלצת מרירה, שבעת בדיות ואכזבות משום שראיתי אותם בפעולה. ראיתי את הדמוקרטים הגדולים בהתגייסות למען אוסלו ובתמיכה הדורסנית בהתנתקות. צפיתי בהם מובילים את מסעות הצלב להפלת ממשלות נתניהו. הייתי שם כשהתקשורת, כגוש אחד, תמכה ופמפמה את מחאת רוטשילד מחאה שהוכיחה שוב את קוצר הראות של העיתונות. מי שזרע "צדק חברתי" במנותק ממציאות כלכלית מקומית וגלובלית ופלרטט בפריים-טיים של ערוץ 2 ו-10 עם רטוריקה מרקסיסטית, קצר חרדה ובהלה שתוצאותיה מיתון מוקדם מהצפוי. כשבעלי ההון בלחץ, כשמציבים מולם גיליוטינה בשדרה, גם הכלכלה נלחצת. אין אפס. ואכן, הראשון להיפגע היה שוק הפרסום. וכשאין פרסומות, אין פרנסה לעיתונאים.
זה נוח וקל מדי לתלות בנבחרינו את האשם
מוזר לשמוע הטפת מוסר על דמוקרטיה וחופש ביטוי מפי מאתרגי שרון, הכלבים שלא נבחו בשעה שהשלטון הוביל נערות בנות 12 בזינזאנה לחודשים ארוכים בכלא. פלורליזם? שוק רעיונות חופשי? עיתונות חופשית למיוחסים. לאחרים שמור טור צד מרוחק.
כדאי להבהיר, התיקון לחוק לא נולד אך ורק מגחמתו של נבחר ציבור לקוי בשכלו עם תאווה לעמוד בהשוואה לנבחר ציבור בגרמניה של אז. זה נוח וקל מדי לתלות בנבחרינו את האשם. במשך שנים, הציבור הישראלי מביע אי-אמון סדרתי וגורף בתקשורת, באמינותה, ביושרתה. מול אובדן האמון הזה יש צורך בחשבון נפש ולא בניסיונות מתחסדים להצטדק.
התיקון לחוק לשון הרע מוצג בכלי תקשורת רבים תחת הכותרת "חוק ההשתקה". זהו ניסיון נואל, שקרי ומכוון לתאר את החוק כניסיון להתנכל לחופש הביטוי. אני מניח שאיש אינו חולק על הצורך
בחוק לשון הרע, שהרי אין מדובר בפיצוי על ביקורת במאמר פובליציסטי אלא בפיצוי על פרסום שקר על פי קביעת בית המשפט. מזעקת המוחים עלול הציבור להסיק בטעות שמתנגדי החוק מבקשים חסינות לפרסום בדיות ושקרים.
ראוי להזכיר שאף לפני תיקון החוק, קיים היה פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של 50 אלף שקל. ואם נאמץ את השנינה של ג' ורג' ברנרד שו, הרי על העיקרון כולם מסכימים ונותר להתווכח רק על המחיר לדעת רבים (כולל הח"מ), החוק כפי שעבר בקריאה ראשונה בכנסת הוא גורף מדי, אינו מידתי ואינו מבחין בין גוף תקשורת לאדם פרטי. אם לומר את האמת, אין בו צורך, כי הרי ממילא בתי המשפט הם אלו שקובעים את גובה הקנס בפועל. נכון לנהל סביבו ויכוח ער, לנסות לצמצמו, לעדנו, לפקס אותו; אבל ויכוח ענייני, לא זעקות שבר היסטריות על מות הדמוקרטיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם