הכבוד האבוד של המילה הכתובה
מתי זה קרה שהאנשים המעצבים את תרבותינו, הפכו פועלים בשליחות האנשים המנהלים את כספנו? מתי התרבות בארץ פשטה את הרגל?
אבל לנו לא אכפת. לנו כחברה לא אכפת. נשב במגדלי השן שלנו, נבקר את כולם, נקטר על כולם - על הממשלה, על המצב הכלכלי ועל החינוך. נבכה על האלימות היומיומית, בכבישים, בבתי הספר, במשפחה. נבקר את המצב הביטחוני, שנאת איש את רעהו וחוסר הכבוד ההדדי בין בני-אדם. ונזכור, תמיד נזכור.
אבל האמת היא ששכחנו. מתי זה קרה שסופרים, משוררים, מחזאים, מתרגמים, הוגי-דעות ואנשי תרבות ואומנות, הפכו מראש החנית של החברה, מאישים אליהם נשאנו את עינינו, לפרט שולי, מילות-גנאי, מטרד אנושי וכלכלי המדמם בצד הדרך? מתי זה קרה שהאנשים המעצבים את תרבותינו, הפכו פועלים בשליחות האנשים המנהלים את כספנו? מתי זה קרה, שהתרבות בארץ פשטה את הרגל? מתי זה קרה, שכוחות היצירה הפכו כוחות של זלזול בנו?
דור ההנהגה יודע טוב מכך
אין חדש בלי יצירה. אין התקדמות בלי יצירה. רק רוחות של מאומה ומהומה אשר סוחפות אותנו מטה. הילדים של היום, ילדי הרייטינג ואשליית הזוהר, מאבדים את ילדותם למקום בו אין להם מקום להיות ילדים.
גיבוריהם הם אשליות החומר ותחושות ההחמצה של הוריהם, כוכבי ריאלטי מסוג כאן-ועכשיו-ומיד-ומהר. כמה שיותר, בכמה שפחות. התפל הפך לעיקר והעיקר הפך לתפל.
דור ההנהגה יודע טוב מכך. הם עוד היו שם. וכנראה ששכחו. זהו
לא עניין של כסף ולא של תקציבים, זהו עניין של חינוך והכרה בדברים החשובים באמת. השקפותינו ודרכי הפעולה שלנו יחלחלו בילדנו, אשר יעצבו את הארץ הזו, המופלאה, לימים קדימה.
האם יהיו אלו ימים של כבוד האדם, כבוד המילה, ימים של עשייה אמיתית ופקיחות עיניים? האם יהיו אלו ימים של שלום? בואו ניזכר. נלמד אותם, את הילדים, בעשייה, את מה שאנחנו כמעט ושכחנו. התרבות שלנו היא פנינו לעולם, ובעיקר לעצמנו פנימה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם