מן אללה או מן עבדאללה (אבי דיכטר מסביר פיצוצים מסתוריים באיראן)
זה היה שבוע טוב לתומכי מאיר דגן, הגורס שהדרך היעילה ביותר לפגוע בפרויקט הגרעין האיראני היא הצירוף של לוחמה חשאית ולחצים בינלאומיים. אבל אצלנו עדיין מתווכחים על מלחמה
למרות תחושת הרגיעה המסוימת בוויכוח על התקיפה באיראן - באמצע נובמבר, אמר בשיאו של הוויכוח אחד מיודעי הדבר, ייסגר למעשה חלון ההזדמנויות המבצעי הנוכחי - הוא ממשיך לרחוש, גם משום שדברים קורים בכל המישורים וגם משום שההנחה היא שבפעם הבאה שיתחדש, זה עשוי להיות בזמן אמת.
אף אחד לא יודע למה מתכוונים באמת ראש הממשלה ושר הביטחון, הזוכים מפוליטיקאים עמיתים ונושאי תפקידים בעבר למילות ביקורת חריפות מאין כמוהן. אבל השבוע, למי שהרים את הראש מדיבורי המלחמה אצלנו, נגלתה תמונה מעניינת במיוחד בחזיתות האחרות.
המערכת הביטחונית בישראל מציירת את איראן כאויב מסודר, מאורגן ובעל מטרות ידועות ותוכנית מדויקת להשגתן. "באיראן יש אנשים, שהתפקיד שלהם זה לקום כל בוקר ולחשוב איך להזיק לנו", אמר לפני כמה חודשים אלוף בצה"ל בתדרוך לכתבים.
זה ודאי נכון: אנשי משמרות המהפכה, העסוקים באספקת הנשק ובהעברת הידע לחיזבאללה או לחמאס, עושים את זה כדי ליצור איום מול ישראל, התואם הן את האידיאולוגיה והן את האסטרטגיה של המשטר באיראן. אבל אירועי החודשים והשבועות האחרונים מעמידים בסימן שאלה את תפיסתם כיריב דמוני ומסודר להפליא.
זה התחיל בניסיון ההתנקשות האפוי למחצה בשגריר סעודיה בארצות הברית. בחודשיים שחלפו מאז חשפו הבכירים ביותר בממשל אובמה, משר המשפטים ועד לראש האף-בי-איי, את המזימה לחסל את עאדל אל-ג'ובייר, לא נודעו עליה פרטים רבים נוספים.
כבר בתחילה הדגישו המקורות האמריקאיים שלא ידוע אם המנהיג הרוחני עלי חמינאי או הנשיא מחמוד אחמדינג'אד היו בסוד המזימה. בכיר מאוד במערכת המודיעין הישראלית, שנשאל לאחרונה בפורום סגור
יכול בהחלט להיות שמהלך כה גדול מתקדם, בוודאי בשלבים הראשוניים שבהם כנראה היה, בלי פקודת מבצע מסודרת של ראשי המדינה. וכך גם לאיראנים יש סוג של "מי נתן את ההוראה?" משלהם, פרשייה שתוצאותיה הרסניות מבחינתם, לא פחות מהדוח המרשיע של סבא"א. היא עזרה להעביר את ממשל אובמה ובני בריתו את קו הרכס, בדרך למה ששרת החוץ קלינטון כינתה "סנקציות משתקות" על איראן. וכשאלו באו, באה גם תגובה איראנית, המעידה שגם לחוכמה השטנית שאנחנו מייחסים למשטר האייתוללות יש גבול.
ברור למה יזם המשטר האיראני או איפשר את הפעולה האלימה נגד שגרירות בריטניה. הבריטים חצו את הקו האדום של טהרן: הם נגעו גם בבנק המרכזי של איראן, "גיזת הזהב" של הסנקציות, המוסד שפגיעה בנכסיו או בלגיטימציה של עסקאות איתו היא מכה כואבת מאוד לכלכלה האיראנית, המצויה ממילא תחת לחץ אדיר.
אפשר להניח שהאיראנים, ברמה זו או אחרת של החלטה מודעת - ואיש אינו יוצא לפעולה כזו בטהרן ללא ברכת השלטון - רצו להעביר לבריטים מסר, שיזכיר להם את ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בשלהי ימי הנשיא קרטר, שבמידה רבה עלתה לו במשרתו.
אבל הטעות המתוכננת רק החמירה את תוצאותיה של הטעות שאולי לא תוכננה. בסוף השבוע הזה נראה שמדינות מערביות לא מעטות שוקלות צעדים שהם על סף ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם טהרן.
יכולתן של רוסיה וסין לחסום את הסקנציות המשתקות הולכת וקטנה, מה גם שהסקטור העסקי בשתי המדינות האלה אינו מחכה לממשלות: יש דיווחים רבים על חברות סיניות, למשל, המבטלות עסקות מתוכננות עם איראן בגלל הסיכון העסקי הכרוך בהן, בלי קשר לעמדת הממשלה בבייג'ינג. השורה התחתונה היא שניהול המערכה מהצד האיראני רק תורם ליכולת לייצר מול טהרן חזית רחבה ואפקטיבית.
סדרת הפגיעות בפרויקט הגרעין האיראני מחזקת את ההשערה, שבתחום הסיכול החזית הזו קיימת כבר מזמן. ספק אם אי פעם נדע כמה אמת יש בהנחה, שלפיה כל פיצוץ במתקן רגיש באיראן הוא, על פי הביטוי החביב על ראש השב"כ לשעבר וח"כ אבי דיכטר, "מן אללה או מן עבדאללה".
ברור מהאירועים הידועים וגם מעומקו ורוחבו של המודיעין שהביא לדוח סבא"א, שגופי המודיעין והסיכול במערב מקיימים כבר מזמן חזית רחבה של שיתוף במידע וביכולת מבצעית. ברור גם שלמרות האגדות על יכולת המידור וההסתרה של האיראנים, יש בפרויקט הגרעין שלהם פרצות לא מעטות, שהחזית העולמית של הלוחמים החשאיים יודעת למצוא מספיק מהן כדי ליצור נזק של ממש.
טוב ולפיכך, זה היה שבוע לתומכי הדוקטרינה, שמייצגה המובהק בישראל הוא מאיר דגן, הגורסת שהדרך היעילה ביותר, זו שמייצרת מקסימום הישג ונמנעת מן המחירים הכמעט בלתי נסבלים(בניסוחו של דגן עצמו) של אחיזה בנשק צבאי גלוי, היא הצירוף של לוחמה חשאית ולחצים בינלאומיים.
בסופו של השבוע נראו חרם דיפלומטי מתגבר על איראן ואפילו אמברגו נפט כאפשרויות קרובות מתמיד. יתרה מכך: בשבוע הזה, בדיוק כפי שטוב לנו, נדחקה ישראל הצידה, והמאבק נראה יותר מתמיד כמו איראן נגד העולם. ורק אצלנו, בנושאת המטוסים הגדולה ביותר במזרח התיכון, המשיכו להתווכח על מלחמה.
הגמלאים חשים שכל עוד היו במדים דיברו איתם על שירות, והיום מדברים איתם על אחוזי הצמדה. זו לא בעיה מקצועית, הטיח בר בראש אכ"א אורנה ברביבאי מול ועדת הפנים של הכנסת, אלא ויכוח ערכי. ובוויכוח הזה צה"ל מפסיד. אתם תגרמו, אמר ראש אכ"א לשעבר גדעון שפר לאנשי הצבא והאוצר, לכך שצה"ל יהיה צבא בינוני וחלש, כי מי שתהיה לו אלטרנטיבה ייצא ממנו.
הסיפור, כאמור, לא ייגמר בלי בג"ץ. אנשי "צוות חדש" כבר אספו סכום מספיק כדי לנהל מאבק משפטי, ואין סמכות על שתתערב ותפתור את העניין. זה התפקיד של שר הביטחון, אתם אומרים? הנה מה שחושב מיקי בר: שר הביטחון ברק, הוא אומר, מנהל את המאבק שלו עם שר האוצר שטייניץ על גבם של הגמלאים.
וחוץ מזה, וזו כבר תוספת שלי, יש לו דברים חשובים יותר לענות בהם: השבוע, למשל, טרח להעביר זובור את מפקד גלי צה"ל היוצא יצחק טוניק, אדם שבאמת לא עשה רע לאיש, משום סיבה אחרת פרט לעובדה שהוא יכול.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם