לקפוץ מראש המקפצה לבריכת ביוב: על יאיר לפיד
לאנסטסיה או למג'אדלה? לזהבה גלאון או לדוד רותם? לאיש הטלוויזיה שמכחיש כניסה לפוליטיקה או לכותרות העיתונים הכלכליים? כבר אין למי להאמין
מיכאלי יצאה מישיבת הוועדה זועמת, עם פנים אדומות מכעס, שהזכירו קצת את רוברט דה נירו בסרט "השור הזועם". במסדרון, מחוץ לחדר הישיבות, הוא הופיע לה בראש כשעמדה עצומת עיניים כדי להירגע, ואז שוב היא שמעה את קולו, בעל המבטא הערבי הכבד, צועק לה "שיקסע, גויה, שיקסע". היא הרגישה שהיא נמצאת במצב של "עדנא דרתחא" - חזרה לישיבה, מזגה בקור רוח מים לכוס, נעצה מבט חודר בערבי הרשע, וכשפתח את הפה שפכה עליו את המים כדי לנקות את מה שנראה לה כפה מלוכלך.
אנסטסיה הגנה בכבוד על כבודן של חברות הכנסת המושפלות. לפני כמה שבועות, כשחברה לסיעה, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט דוד רותם, זרק לחברת הכנסת זהבה גלאון "בהמה", גלאון כבר מזגה כוס מים כדי לשפוך על פרצופו של רותם, אבל אז סינן לה אחד מחברי הכנסת שלצדה: "ישראל יבשה, אל תשפכי מים לשווא". גלאון כבשה את זעמה ונשבעה לעצמה: "לא נשכח ולא נסלח". אני מאמין שחברת הכנסת גלאון לא תהיה פראיירית, וכשיעלה מפלס הכינרת היא תנקום את כבודה האבוד.
אגב, במסגרת אפליית נשים מול עמיתיהן הגברים בכנסת אף אחד לא העלה בדעתו שצריך להעיף את חבר הכנסת רותם מהכנסת כי חלק לא קטן מחבריו לקואליציה חושבים על זהבה גלאון מה שהוא חושב, והשליטה שלהם בוועדות הכנסת היא טוטלית. המזל הרע של אנסטסיה הוא שחברי הכנסת מכירים היטב את חבר הכנסת מג'אדלה ויודעים שהוא אדם מנומס ונעים הליכות. כשהיה שר התרבות והספורט יכולנו להציג בגאווה ברחבי העולם איזו מדינה הומנית ודמוקרטית היא מדינתנו ויש לה אפילו שר ערבי, שנראה ערבי, מדבר ערבית, נולד ערבי וימות ערבי.
ביום שני בלילה, בכל תחנות הטלוויזיה בעולם, הסתלבטו על הקטע של אנסטסיה מיכאלי. הדוגמנית לשעבר, שלא נסקה לגבהים בעולם הדוגמנות, קיבלה לפתע פרסומת עולמית כשכל קרייני הטלוויזיה שבהם הוקרנה תקרית המים שלה התגלגלו מצחוק עליה ועל ועדת החינוך של הכנסת בארץ הקודש.
בכל פעם שיאיר לפיד נשאל בשנים האחרונות אם פניו לפוליטיקה הוא ידע לדחות בקלילות את השאלה ולתת להבין שטוב לו היכן שהוא. כשהוא התחמק מתשובה מפורשת הוא חייך בזווית הפה חצי חיוך והשפיל את עיניו בענווה, נגע קלות בתלתל שצנח על מצחו, ובצניעות האופיינית לו חיכה לשאלה הבאה. אני האמנתי לו כי אני בן אדם מאמין.
האמנתי לו שטוב לו עם החוזה של בנק הפועלים, שבבעלות שרי אריסון, שעמה הוא מזמר ומפזז במועדון ה"גנקי"; האמנתי לו כי טוב לו בטור של המדינה ב"ידיעות"; האמנתי לו בגלל הכוח שיש לו מדי יום שישי כשהוא מנחה את היומן של המדינה בערוץ 2.
אני האמנתי שבן אדם שנהנה מוויסקי משובח, סיגרים משובחים, מכונית מפוארת; בן אדם שיש לו אישה יפהפייה, ילדים אוהבים, חברים עשירים כקורח בארץ ובעולם, בן אדם שמשחק בסרטים, כותב ספרים, עורך מופעים, מנחה עצרות - למה בן אדם כזה ירצה לקפוץ מראש המקפצה לבריכת ביוב?
לפעמים אני לא מאמין איך אני מאמין לאנשים לא אמינים. כשיודעי דבר אמרו לי שיאיר נפגש עם א' וב' וג', ומדבר על הליכה לבחירות,
פתאום, לפני כמה חודשים, יאיר כתב שהוא מוותר על הסיגרים היקרים, על הרכב המפואר, על הוויסקי המשובח. "אההה", אמרתי לעצמי, "משהו פה מריח חשוד. אולי הבן אדם קיבל הצעה לעשות תמורת מיליון דולר קמפיין המטיף לחיי צניעות ופרישות.
היו עוד כל מיני סימנים באוויר שיאיר הולך להיות המשיח הבא של הפוליטיקה הישראלית. היו רמזים, היו סקרים, מקצוענים בתחום הרצת קמפיינים נראו בחברתו, מועמדים פוטנציאלים לרשימה עתידית נראו מסתודדים אתו. מקורותיי הסודיים אמרו לי שברשימה שהוא מקים יהיו שמות שידהימו את הציבור. הייתי במתח. ואז הוא פרש מהגשת היומן ביום שישי בערב, והשאיר את אמנון אברמוביץ' הסקופר, רוני דניאל הצבאי, רינה מצליח הפוליטית ונחמיה שטרסלר הכלכלי כיתומים.
מי יחליף את האיש ששווה מיליונים, האיש שידע להקסים בחיוכו, לנענע את ראשו בהבנה ולא חשוב מי יושב מולו. הבנתי שאכלתי אותה. שוב האמנתי כמו פתי.
אני מאמין לראש הממשלה ולשר האוצר שכלכלת ישראל היא מהמשובחות בעולם. אני מאמין שגל העזיבות של ראשי חברות ענק הוא מקרי לחלוטין, בלי שום קשר למצב הכלכלי. אני מאמין לחבר'ה שכותבים על כלכלה, והם נראים לי אנשים רציניים ולא סתם אהבלים שניזונים מרכילות.
השבוע לא האמנתי לעצמי שאני מאמין להם - תשאלו למה. הו, אני אענה לכם. שימו לב: השבוע הודיע על פרישתו מתפקיד מנכ"ל כיל עקיבא מוזס (63), אחרי 13 שנה בתפקיד. ב"גלובס" זעקה הכותרת: "פרישה שלישית של בכיר במשק בתוך שבוע: המנכ"ל המיתולוגי של כיל עוזב. מוזס צבר לפחות 300 מיליון שקל בכיל". שפשפתי את העיניים, וקיללתי את עצמי למה לא הלכתי ללמוד מנהל עסקים ולפרוש בבוא היום עם בוכטה אדירה.
החלטתי לבדוק ב"דה מרקר". שם זעקו: "לאחר 13 שנה ותגמולים של 250 מיליון שקל עקיבא מוזס פורש מכיל". 300 מיליון? 250 מיליון? למי להאמין? אני מחליט ללכת על העיתון השלישי. ב"ממון" מדווחים בענק: "עקיבא מוזס פורש עם 100 מיליון שקל". מעריב "עסקים", אגב, הסתפק בכותרת שהתייחסה לסכום הצנוע של פיצויי הפרישה: "מנכ"ל כיל עקיבא מוזס מצטרף לגל הפרישות במשק אחרי 37 שנה בכיל. פיצויי הפרישה של מוזס: 13 מיליון שקלים".
נשבע לכם, אני לא מאמין יותר למדורים הכלכליים. עיתון אחד כותב שהוא פורש עם 100 מיליון, השלישי פורש עם 250 מיליון, הרביעי פורש עם לפחות 300 מיליון. הלו, מה אתי? אני מתקרב לגיל פרישה, אני רוצה רק מיליון אחד, נשבע לכם - מיליון אחד קטן, בבקשה, אל תשליכוני לעת זקנה בלי כלום. שיט, אני לא מאמין איזה קנאי אני.
natanza@netvision.net.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם