מפלגת "מחאה לייט"
יאיר לפיד הוא המחאה בלי האנרכיסטים והשמאל ההזוי שהובילו אותה, ויש בו האומץ, הכישרון והפוטנציאל להיות מה שהוא מתכנן להיות
ואכן, איפה הכסף? רבים ילגלגו על זה היום, ימתחו ביקורת, יצקצקו בלשונותיהם ויטקבקו את מררתם לרוחב המקלדת. נראה אותם מנסחים את זה טוב יותר. נראה אותם נוטשים סיר בשר ושומן (שלא על מנת לחזור, כי אי אפשר לחזור) וקופצים לביצת הרפש. לפיד עשה את זה. אני מפרגן לו על כך.
איפה היית בקיץ האחרון, יאיר? כשפרצה המחאה החברתית הייתי מאלה שחשבו שלפיד צריך להסתער על השדרה ולנטות שם את אוהלו עד יעבור זעם העם. חשבתי שבסוף העניין הזה הוא יוביל בסקרים עם מספרים משכנעים בהרבה ממה שיש לו עכשיו. יכול להיות שטעיתי. לפיד הגיע למסקנה דומה באיחור אופנתי, רק בלי האוהל.
אנשים כמו לפיד לא באים טוב באוהל. האמת היא שיכול להיות שאף אחד לא היה מאמין לנסיך מרמת אביב אם היה רובץ באוהל.
אז הוא לקח את הזמן שלו. עכשיו הוא יוצא עם המסר המתוקן, המאורגן והמצונזר. עכשיו זה כבר ברור לגמרי. לפיד הולך על "מחאה-לייט". המחאה, רק בלי האנרכיסטים ואנשי השמאל ההזוי, הפוסט-ציוני בחלקו, שהובילו אותה. המחאה, מותאמת לקיבתם של בני המעמד הבינוני השבע יחסית. אלה שלא רוצים לשרוף את המועדון, אבל כן לשפץ אותו.
לפיד, לדעתי בחוכמה, לא מכוון את האש נגד העשירים או נגד הקונצרנים הגדולים. הוא יודע שאי אפשר להניע משק מודרני וכלכלה מודרנית בלי עשירים, בלי יזמים ובלי קונצרנים. הוא הולך על השלטון, על אלה שקובעים את סדר העדיפויות הלאומי, על אלה שמרכיבים את הקואליציה שמתוכה נגזרים חיינו. הוא רוצה להקים את המפלגה הסקטוריאלית שלנו.
פעם לא היה צורך במפלגה כזו. "אנחנו" היינו השכבה השלטת, המעמד העליון, ההוגים והמייסדים הראשונים של הרעיון הציוני ושל המדינה היהודית. אבל זה נגמר. המדינה השתנתה לנו. ממדינה שיש בה עם שאליו נספחים כמה שבטים בשוליים, היא הפכה למדינה שמכילה רק שבטים, חלק מהם בשוליים.
העם? די נעלם. דור המייסדים שהיה פעם הרוב הבטוח והבוטח מוצא עצמו
יאיר לפיד מושח את עצמו עכשיו לנושא הלפיד של מי שמחזיקים את המדינה הזו על גבם, בעוד היא מפנה להם את גבה. לדעתי, יש ליאיר לפיד הפוטנציאל להיות מה שהוא מתכנן להיות. יש בו האומץ וגם הכישרון, הוא הקריב את הקורבן האישי שלו והוא יודע שהאלקטורט הישראלי פתוח להצעות ורעיונות הרבה יותר ממה שנדמה לנו אחרי עיון בסקרים.
מי שדוגם את המפה הפוליטית ביסודיות ובמקצועיות יודע שכ-30 אחוז ממצביעי הליכוד אינם אנשי ימין מובהקים, אלא אזרחים מתונים שמוכנים לפשרה עמוקה, לא נופלים מהכיסא כשהם שומעים את מתווה קלינטון, ומכיוון שכל זה ממש לא רלוונטי עכשיו, הם לגמרי על הגדר. הם ממשיכים להגיד לסוקרים שיצביעו ליכוד, אבל זה רחוק מלהיות סופי.
יאיר לפיד, לדעתי, יכול לקחת אותם. הם רוצים שמישהו ייקח אותם. קדימה הצליחה להשמיד את עצמה בקטטה המטופשת בין ראשיה ובאי-הצלחתה להוביל סדר יום ציבורי. העבודה סוציאליסטית מדי. יש ואקום במרכז המפה הפוליטית בישראל, ואקום גדול, חור שחור ענק, שהיקפו נע בין 25 אחוז ל-30 אחוז מהמצביעים.
מדובר בהרבה מאוד מנדטים. נמצאים בהם כמעט כל מי שיצאו לרחובות בקיץ, ורבים נוספים. לפיד פתח במרוץ להשגת המנדטים הללו. הוא מנסה להפיק את לקחי קודמיו, ובהם אביו. הוא ישתדל לא להרגיז אף אחד, לא להפיץ שנאה, לא להיות נגד, להיות יותר בעד. זה יתרון גדול, אבל גם חיסרון לא קטן.
בסוף אתה צריך להגיד לטובת מי אתה, אבל גם נגד מי. לפיד חזק עם הבעד, פחות עם הנגד. טוב, הוא רק התחיל. צריך להתפלל להצלחתו. הוא יכול להמריא וגם להתרסק. כרגע, אין לי מושג מה הגיוני יותר.
אם אני במקומו, הדבר היחיד שאני אומר בתחום המדיני הוא זה: ישראל רוצה שלום אמיתי. ישראל תמיד תמשיך לחתור לשלום אמיתי. לא רק כמס שפתיים, גם במציאות. מכיוון שהפלסטינים לא ייעלמו מכאן, וגם אנחנו לא, צריך לחלק את הארץ בינינו. אין פטנט אחר. אלא אם כן אנו רוצים להפוך למדינת כל אזרחיה.
ישראל מכירה במתווה קלינטון כרעיון המכונן של ההסדר העתידי. נכון לעכשיו, לישראל אין פרטנר אמיתי.
אבו מאזן רוצה, אבל אינו יכול. העם הפלסטיני מפורד. חמאס, עד שלא יכיר בעקרונות הקוורטט, אינו פרטנר. לכן ישראל תסתפק בהקפאה מוחלטת של הבנייה מעבר לקווי גדר ההפרדה. אלה המקומות שגם הימין יודע שלא נהיה בהם לעולם, ולכן אין שום סיבה להמשיך לבזבז את כספו של עם ישראל בבנייתם ובסלילת הכבישים אליהם.
במקביל, יש לחוקק חוק "פינוי פיצוי" לכל היישובים מעבר לגדר. ואילו בגושים שבקונצנזוס הבנייה תימשך. הסדר קבע? כל הצעה לגופה. כשיהיה עם מי לדבר, נדבר. בשמחה נדבר, לא מאונס. זה הכל.
ועכשיו כמה מילות ביקורת. אתה כבר לא עיתונאי, יאיר. אתה פוליטיקאי. ולכן המקום שבו היית אמור לפרסם את עקרונות העל של המצע שלך, עם כל הכבוד (ויש הרבה כבוד, באמת), הוא לא עיתון הבית שלך. זו הייתה, לדעתי, שגיאה גסה. מהסוג שעדיף לא לחזור עליו.
זכותך לשמר את הטור שלך ב"ידיעות", אבל אתה צריך להתרגל שיש שם בחוץ עם, ולא כולו קורא אותך. לא כולו מכיר אותך. כשעיתונאי הופך לפוליטיקאי, מסיבת העיתונאים צריכה לתפוס את מקומו של הטור. החוכמה שלך תהיה להגיע לאלה שלא קוראים אותך. ואתה חייב להיות נגיש. פחות חשדן. החלק הכי רע של החיים החדשים שלך הוא שמעכשיו אתה די תלוי בעיתונאים.
טיפוסים קשים, העיתונאים. מי כמוך יודע. אין שום סיכוי לרצות אותם, ואתה הרי מאוד אוהב לרצות ולהיות אהוב ומוערך. הפתרון היחיד הוא פשוט להיות ישיר והוגן. עם כולם. ועוד משהו. אל תנסה להיות מה שאתה לא. לא באת מהאשפתות, אתה נסיך, לא עשית את כל הדרך משום מקום, באת מגבוה.
גם בצבא לא היית בסיירת, ואין לך עבר קרבי (אף על פי שהיה פעם ניסיון להמציא לך כזה), היית ג'ובניק, וזה הכי לגיטימי בעולם. רוב אזרחי ישראל היו ג'ובניקים. וזה היה פעם. עוד מעט רוב אזרחי ישראל לא יהיו ג'ובניקים, הם פשוט לא יתגייסו לצה"ל. וזו, יאיר, אחת הסיבות המרכזיות שבגללה צריך להתפלל שתצליח. כי כרגע אין לנו תקווה אחרת.
אקו"ם