אי אפשר לאכול כסף: הרהורים על חולות סמר

סביבי הגבעות, פסים עדינים שמשרטטת עליהן הרוח, עקבות בע"ח שיצאו בלילה לפעילותם. מולי, לא הרחק מכאן, מתנשאים הרי אדום

אפרת קדם- סילברט | 15/1/2012 12:59

תגיות: חולות סמר

הרכב התפתל וגלש במורד מעלה העצמאות. מעל מצוק המכתש הדרומי עלתה השמש. שקט של בוקר ליווה אותנו בדרכנו דרומה, אל חולות סמר שבערבה הדרומית. קצת לפני שאנו מגיעים אל המקום היפה והמדהים הזה, בעודנו חוצים את שביל העפר, לשה צבאים נגלים מול עינינו. תקראו לנו תמימים, תגידו שאנחנו נאיביים, אבל מפגש בוקר כזה, בשטח הפתוח, עושה לנו את היום.

◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק

בחולות סמר ההמולה רוגשת. קבלן, נעול סנדלים, אצבעות רגליו נעות באי שקט בחול. נהג, כמעט מתנצל, טוען שהוא עושה את עבודתו. על הדחפור קשורים זה לזה ואל הכלי הכבד, פעילי הסביבה. למרגלותיו, תושבים מקומיים, מדריכים צעירים ובוגרים, מניפים שלטים, מנסים למצוא עוד סיסמאות שידברו אל לב הציבור ונבחריו. יום קודם, במסגרת המאבק למען הצלת דיונות החול, נעצרו שמונה פעילים שהגנו בגופם על הדיונה.

אני מתנתקת לכמה רגעים מההמולה וצועדת בין הדיונות. השקט עוטף אותי. סביבי הגבעות, פסים עדינים שמשרטטת עליהן הרוח, עקבות בעלי החיים שיצאו בלילה לפעילותם. מולי, לא הרחק מכאן, מתנשאים הרי אדום. למרגלותיהם, דיונות חול מרהיבות. למרות היופי הרב, הלב נחמץ. לעומת השטחים העצומים של הדיונות המרשימות בשטח הירדני, בצד שלנו נשארו בסך הכול שטחים קטנים של גבעות חול עדינות. אם נפסיד כאן במאבק, לא יהיו יותר דיונות בערבה.

חולות סמר צילום: דב גרינבלט, החברה להגנת הטבע

אני שבה אל אזור הכרייה, סביב הדחפור מתנהלת שיחה ערה בין פעילים ושוטרים. השוטרים מתרים במתאספים הצעירים יותר: "תיק פלילי", הם אומרים להם, "לא שווה את החיים שלכם. החולות לא יבואו לישון איתכם בלילה". יש מי שמנסה להסביר לשוטרים את חשיבות העניין, את חשיבות המאבק על ערכי טבע ייחודיים, אבל את השוטרים זה לא משכנע, הם רק עושים את עבודתם.

בתוך הדיון הער הזה מתחשק לי לשאול את שאלת השאלות: אדוני השוטר/הקבלן/השר - איך אתה ישן בלילה? כי אנו, הפעילים, שנתנו נודדת לא פעם ובחלומותינו עולות גם דיונות החול. שקטות, טבעיות יחידות במינן. את שנתנו מפריעים צללים של בעלי חיים שעוזבים את בית גידולם בדרכם מזרחה, אל הדיונות שמעבר לגבול, במדינה השכנה. בעיני, אטימות השלטון ליופי הטבעי המיוחד ולכל הפתרונות והאופציות שמציעים ארגוני הסביבה והתושבים המקומיים, גם היא עוברת כל גבול.

הדחפור מגיע למרגלות הדיונה. אנו נעמדים אל מול הכף המאיימת, שמתקרבת

לאט. השוטרים מאבדים את סבלנותם וצועקים, מאיימים במעצרים. חוסר ההיגיון, כמו הנוף, מזכיר סצנה מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה". אלא שכאן אין שום דבר מצחיק, בטח לא את בעלי החיים, אשר הדחפור רומס את מחילותיהם בכף גסה. עצוב שעל מנת להציל את מעט הטבע שקיים פה, אנחנו נאלצים להגיע למצב כזה, מול הכף הגדולה שכבר חופרת אל תוך הדיונה הזהובה. גרגירי חול נשפכים החוצה לצדדים, נזילים כמו ההחלטות על עתיד הטבע של כולנו. עתיד הנוף שיראו, או לא יראו, ילדינו.

בבית, במצפה רמון, כבר ערב. אותה שמש כתומה ורכה יורדת אט אט, המכתש, בשקט האופייני לו, בוער בוורוד וכתום. המראה מופלא, אך השקט והצבעים שבדרך כלל עוטפים ומערסלים אותי, אינם נוגעים היום. עכשיו אני מצטערת על שלא ציטטתי לשוטרים אותה נבואה אינדיאנית מוכרת לאנשי השבילים: "רק כאשר העץ האחרון ייגדע, רק כשהנהר האחרון יזדהם, רק כאשר הדג האחרון יילכד ברשת, רק אז יבין האדם שאי אפשר לאכול כסף".

הכותבת, אפרת קדם- סילברט, היא מדריכה בחברה להגנת הטבע, מצפה רמון