אגדות מן הערפל
שמותיהם של צנחנים שלחמו במלחמת סיני, יונצחו בטקס שיתקיים באתר "חץ שחור". על הלוחמים שהכירו את הפחד, אך התעלמו ממנו
לא ממש ידעת אם מאחורי הכינויים היו גם אנשים. הם היו יוצאים עם החשכה, חוזרים לפני אור הבוקר, וכותרות המחר היו מדברות על "כוח צה"ל בעזה". שום ראיון עם המפקד, אף כתבה עם אמו של הצנחן שנפל בפריצה. ולמרות זאת, עד הרצח הבא של המסתננים, השמים נראו בהירים יותר.
אז עוד לא אמרו "הכנסנו להם", אלא "הראינו להם". הראינו להם שדמה של אם מיהוד וילדיה אינו הפקר. העיר רחובות שבה גדלתי הייתה אז קיבוץ אינטימי שהצליח להידחס לבריכת "מכבי". מאחורי מגרש "מכבי", ב"תנובה", היה נפתח לאחר כל פעולה חדר חדשות קטן.
אביו של עובד לדיז'נסקי, "הצנחן", היה אחד המנהלים בסניף, ואנחנו, בדרך הביתה, היינו עוצרים ב"תנובה"; לשמוע אם עובד צלצל. לדעת איך עבר הלילה בא-ראהווה או בקלקיליה. לימים שלא הגענו היה לנו מדליף. אביו של חברי היקר איזי היה מדווח ש"הילד של לרז'ינסקי", כך ביטא את שמו, "חזר בסדר". עד שהילד של "לרז'ינסקי" לא חזר.
תוכניות להקים משפחה היו לעובד לדיז'נסקי, אך הוא נשאר בצבא ונהרג במיתלה. לדיז'נסקי והחברים לא נתנו דריסת רגל ל"אישי". שיקולים כלימודים, ילדים והורים נחשבו כמעט כפירה, אגואיזם מופקר. יצחק ג'יבלי נטש את מיטת אביו הגוסס כדי להיות עם החבר'ה בפעולת עזון.
הוא נפצע, הפציר בחבריו להשאירו בשטח ונפל בשבי הירדני. כשחזר, אביו כבר לא היה בחיים. הם היו אנשים פשוטים שהכירו בקיומו של הפחד, אך ניסו להתעלם ממנו. שללו מהבעתה את עוצמתה הפולחנית. האימה נתפסה כתחושה לא פרקטית. כמכשלה שמונעת
עובד לדיז'נסקי צוטט פעם: "כשאתה מפחד והגוף שלך מתחנן לחבק את האדמה, רוץ לעזאזל, רוץ. אחרת אתה אבוד". אפרת זקבך, שחקרה את ה-101, סיפרה לי שאפילו מאיר הר ציון מתאר פחדים וחששות. כך שלא בטוח שהצנחנים ההם לא בכו, אבל רק שמיכות הקוץ שמעו אותם.
בבוקר היו קמים, מנערים מעצמם את שיירי סיוטו של הלילה. וגם כל זרזיף של טקסיות ומשמעת. הלוחמים שלאחר האיחוד עם ה-101 רצו ללכת הכי רחוק מקודמיהם שזכו בכל גביעי צה"ל, אך כשלו בקרב.
מספרים שכשאריק שרון קיבל מידי יהודה הררי את הפיקוד על 890, הוא צעד בצעד לא נכון במסדר. האם עשה זאת במכוון? האם זה היה מסר על סדרי עדיפויות חדשים? כשהר ציון הצדיע לו במפגש הראשון, השיב שרון: "עזוב שטויות, בוא נלך לאכול משהו".
אין ספק שרוח המפקד חוללה סערה בין השורות. לוחמים הלכו מעבר לדוגמה האישית - ולא לטובה. פשיטות ללא אישור מעבר לגבול, פתיחה באש כמעט מתי שבא, והמקרה המדמם ביותר: חוליית הנקם של הר ציון שחיסלה ארבעה בדואים ירדנים לאחר רצח אחותו שושנה.
ברור שאלה ראויים לגינוי, אך הם צריכים להישפט גם על רקע תקופתם; במקביל לאמות המידה של תחילת שנות ה-50. וצריך לזכור עובדה קיומית אחת: החבורה שהיום ייעשה לה כבוד ב"חץ שחור" לקחה את צה"ל קדימה וקבעה בו סטנדרטים עילאיים של אומץ ודמיון. כך ש"דרום אדום" לא רק בגלל הכלניות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם