מישהו לרוץ איתו
להבדיל מהמתחרים, עבדאללה מסראווה, המנצח במרוץ האבות בחברון, לא מערבב ספורט ופוליטיקה
את המישהו המקומי הזה מצאנו בתחנת הדלק הראשונה שעצרנו בה. הוא היה בן 40 פלוס, בעל מבטא ערבי ופרצוף עייף. "בשביל להגיע לחברון", אמר, "אתם צריכים לחזור חזרה לכביש 35 ולעקוב אחרי השלטים". חזרנו לכביש 35 ועקבנו אחרי השלטים. חלקם באמת כיוונו אותנו ליעד, וחלקם דיברו על דברים אחרים, שלא קשורים לתנועה.
"אין ערבים - אין פיגועים", נכתב בשלט אחד בצד הכביש. "כהנא צדק", בשלט אחר. רק שלט בודד שעמד בצומת נטוש הצהיר בשקט כי "בכביש כולם שווים". זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בלב השטחים, והסכסוך הישראלי-פלסטיני מעולם לא נראה לי נפיץ יותר. מימין כפרים פלסטיניים, משמאל התנחלויות, ביניהם גדרות תיל, כוחות צה"ל והרבה תיעוב הדדי.
חצי שעה אחר כך היינו בפאתי קריית ארבע-חברון, ומולנו עמד שלט מקרטון שאישר שאנחנו קרובים ליעד הסופי שלנו: מרוץ עיר האבות הרביעי, שנערך השנה בסימן 40 שנה לקריית ארבע-חברון.
המשכנו לנוע במהירות שיא בתוך העיר כשאנו חולפים על פני כיכרות, ישיבות תורה ובניינים מאבן ירושלמית, עד שנשפכנו לחניה ליד נקודת הזינוק של המרוץ. "אם כבר אנחנו כאן, בחברון, בקריית ארבע, או איך שלא תקרא לזה", אמר אורן בזמן שהחליף לנעלי ספורט, "אנחנו חייבים לבקר במערת המכפלה".
אמרתי לו שמסלול הריצה של מקצה עשרת הקילומטרים דווקא עובר במערת המכפלה, אבל לדעתי לא אני ולא הוא נצליח להחזיק מעמד עד אז כך, שכדאי ללכת על משימה נוחה יותר - "למשל, הליכה חמישה ק"מ עממי וגם זה לא הולך להיות קל". אורן נראה מבואס, "בוא נלך על העשרה קילומטר", אמר, "חייבים לראות את המערה".
התקדמנו לעבר עמדת ההרשמה למרוץ. "מקצה ההליכה כבר יצא לפני כמה דקות", אמרה
"את לא מבינה, באנו מרחוק, כל הדרך מתל אביב השמאלנית", התחננתי , "לקח לנו שעתיים להגיע לכאן. אנחנו לא יכולים לחזור בלי להשתתף במרוץ עיר האבות. בתור ילד מאומץ חשוב מאוד שאשתתף במרוץ הזה".
"טוב, אני מניחה שאני יכולה לסדר משהו".
"יופי", צהלתי, "זה בסדר אם פה ושם במהלך המקצה נעבור להליכה?"
"למה?, אני דווקא בונה על אחד המקומות הראשונים" אמר אורן ברצינות.
"זה בסדר", אישרה הנערה באדישות, "תעשו מה שאתם רוצים: תלכו, תרוצו. הפדיחה כולה שלכם".
"עכשיו, תגידי לי כמה צעירים הילדים האלו?", חקרתי.
"צעירים מאוד, הרוב בין כיתה א' לכיתה ו'".
בשעה 10:00 עמדנו על קו הזינוק ברחוב גור אריה בעיר האבות. גם לי וגם לאורן הודבקו מספרים על החזה: הוא קיבל את מספר 402, אני- 403. לידנו הצטופפו עוד כ-50 ילדים בכיפה וציציות, שהתכוננו להזנקה.
אורן, שלקח את התחרות הזו קצת יותר מדי ברצינות, עמד בקו הראשון וניהל קרב דחיפות אכזרי עם הילדים הקטנים שניסו להידחף כמה שיותר קדימה, כדי לזכות ביתרון על הרצים האחרים. אני עמדתי יותר מאחור, כיאה למי שיודע שהוא לא הולך להיות ילד הפלא של עולם האתלטיקה. "לא מעניין אותי, אני חוזר היום הביתה עם מדליה", הודיע אורן. והוא היה רציני. מאוד רציני.
מסביבנו פטרלו כוחות מזוינים של צה"ל. בכלל, ההשקעה הביטחונית בעיר הזו היא עצומה, אפילו בסופרמרקט משוטטים חיילים חמושים בכלי נשק שנראים כאילו נלקחו מסרט של ג'ורג' לוקאס. המציאות מסביב מזכירה לך כל הזמן שאתה נמצא קרוב מאוד לעימות הבא ורחוק מאוד מהשלום.
בינתיים תפסתי שיחה עם איזה ילדון שעשה מתיחות לקראת הריצה. "חשוב להשתתף במרוץ הזה בשביל להראות שהיהודים בכושר", הכריז.
ואז המזניק סימן בידו והוציא את המקצה לדרך. אורן, בן 35, פתח בספרינט יחד עם שאר הילדים שהגיעו לו למותניים, במקרה הטוב. גם אני מאחור התחלתי לרוץ, אבל בקצב אטי. ברור לי בלי ספק שלביוגרפיה שלי לא יקראו "מישהו לרוץ איתו".
אחרי שלוש דקות ראיתי את אורן מתמוטט ונשכב על האספלט. כשהגעתי אליו, עצרתי גם אני. "אני מרגיש כאילו אלוהים שם אותי בתוך קופסה, ניער אותי וזרק אותי החוצה לשדה קוצים ביום הכי חם של השנה", התלונן .
"אורן", אמרתי, "אתה ממש משורר של אתלטיקה קלה".
התחלנו לצעוד באטיות כשעוד ועוד ילדים עוקפים אותנו ומשאירים אותנו הרחק מאחור. האחרון שבהם אפילו עצר לידנו ואמר: "תגידו, אתם רציניים? בגיל שלכם אתם צריכים להיות ראשונים". 20 דקות אחר כך, כשישבנו באולם הספורט המקומי בטקס חלוקת המדליות, שאל אותי הבחור מימיני לאיזה מקום הגעתי במקצה שלי.
בלי להתבייש אמרתי, "אחרון". אורן, שסיים את המסלול מקום אחד לפני, התכווץ במושבו. כמו כל גיבור טראגי, גם הוא ידע כי נפל קורבן לחטא היוהרה.
לפתע הכרוז הכריז: "המנצח במקצה לחמישה קילומטר הוא עבדאללה מסראווה". דממה נפלה באולם. עבדאללה, ערבי מכפר קרע, עלה לפודיום לקבל את מדליית הזהב מראש המועצה המקומית. בודדים בקהל מחאו כפיים. המבוכה הייתה גדולה. השנאה עוד יותר.
נזכרתי פתאום איך לפני המרוץ הצבעתי על איזה מסגד שהזדקר בנוף ושאלתי איזה בחור איך קוראים למקום הזה, והוא ענה: "המסגד הירוק". שאלתי, "היית שם?" ? והוא השיב: "מה פתאום, מה אני נראה לך, ערבי מסריח?".
בדרך לאוטו פגשתי את עבדאללה מסראווה ושאלתי אותו איך הרגיש נוכח התגובה המאופקת של הקהל. "אני לא מערבב ספורט ופוליטיקה", הוא השיב והוסיף: "מה שחשוב זה שנהניתי לרוץ בעיר הזאת".
נכנסנו לאוטו. בנייני המגורים, הכיכרות, החנויות, המדרכות ועצי הנוי שמרכיבים את העיר הזועפת הזו הציצו בנו מבעד לחלון. "זה מקום מאוד יפה דווקא", אמרתי.
"כן, וגם אין פה בעיה של חנייה", אמר אורן והכניס את המפתח לסוויץ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם