ברית הבריונים
כמו וירוס, הדיקטטורה מגלה עמידות מפתיעה ויכולת אינסופית לייצר מוטציות יעילות. איראן, סוריה וצפון קוריאה ממשיכות לעשות צחוק מהמערב הרופס שלא למד כלום מהיסטוריה של אלימות
ובכל זאת, עבור ארצות הברית ואירופה, בעצם גם עבור אסיה ודרום אמריקה, המשטרים האלה הם חורים שחורים של חוסר יציבות, עיוות בינלאומי מתמיד. טרויקה שהיא חדשות רעות לכולם. בעצם, לא כולם: בינם לבין עצמם, המשטרים האלה הם בני ברית של ממש. הם מחליפים ביניהם מידע מודיעיני, מידע טכנולוגי, טילים בליסטיים ואם צריך גם אורניום. כלי התקשורת שלהם משבחים את חוכמתה של ההנהגה השכנה ונאחזים בבדלי נתוני ייצוא למדינה המצורעת השלישית. זוהי ברית חמימה של דחויים. ברית הבריונים. במה עסק העולם השבוע? בצפון קוריאה הושלמו ההכנות לשיגור טיל בליסטי שמאיים ליצור התלקחות מחודשת בחצי האי הקוריאני (אולי עד מועד קריאת הדברים הללו הוא כבר שוגר).
במקביל, פורסמו ידיעות על היערכות לניסוי גרעיני שלישי של פיונגיאנג. בסוף השבוע הקרוב אמור להיפתח באיסטנבול המשא ומתן עם איראן, מבודדת מאי פעם, על תוכניתה הגרעינית הצבאית. הקולות שעולים מטהרן כבר כעת שוללים את האפשרות להפסיק להעשיר אורניום או להסכים לסגירת מתקן ההעשרה המבוצר בפורדו, סמוך לעיר קום. במקביל, הקהילה הבינלאומית שוברת את הראש כיצד להתמודד עם מלחמת האזרחים הסורית המתפתחת, לאחר שהתברר שהפסקת האש ככל הנראה מתה עוד לפני שנכנסה לתוקפה. משטר אסד התיר כל רסן בשבועיים האחרונים, מרסס הפגנות מהאוויר במסוקים, מפציץ שכונות מגורים ללא קשר לפעילות מורדים, מיישם טבח מתמיד ונוקדני מסביב לשעון. זה היה, פחות או יותר, הלו?ז של הקהילה הבינלאומית השבוע: לנסות להפסיק את הטבח בסוריה, למנוע עוד מלחמה מבית המדרש המטורף של צפון קוריאה ולסכל את הניסיון העיקש של טהרן להשיג נשק גרעיני, רצוי באמצעות משא מתן וסנקציות.
אם יש פה משהו משעשע אך חולני, זה הרעיון שבעצם, אסד, אחמדינג'אד וקים ז'ונג און הם בני ברית קרובים שכנראה אפילו משוחחים איש עם רעהו ישירות. אפשר לדמיין את השיחות האלה, שלבטח נשמעות כמו משהו מתוך תסריט "הדיקטטור הגדול" של צ'פלין או "ד"ר סטריינג' לאב". אסד מקבל עצות מועילות מאחמדינג'אד על דיכוי הפגנות ועינוי פעילי אופוזיציה, וקים ז'ונג און הצעיר מתקשר לשניהם להציע עוד טיל בליסטי או אורניום תמורת חיטה. אך הברית הזו איננה פרט טריוויה מקרי, היא הכרח המציאות. הדיקטטורה הצפון קוריאנית שונה מאוד מהטוטליטריות הדתית של המהפכה האיסלאמית, והשלטון השרירותי של העדה העלאווית ומשפחת אסד אינו דומה לאידאולוגיות של שתי המדינות הראשונות. צפון קוריאה מהווה איום גרעיני על שכנותיה ומבודדת לחלוטין מהעולם.
לעומתה, איראן מנהלת משטר פתוח יותר, ויש שיאמרו שההבדל בינה ובין קוריאה הוא שטהרן רוצה להיות איום גרעיני. סוריה, לעומת שתיהן, איננה מחזיקה למעשה באידאולוגיה פוליטית טוטאלית, וממילא כבר מצויה בקרב היסודי ביותר על עצם שרידות השלטון. לפני כן היא נתפסה כאיום אזורי מוגבל מאוד. אבל שלוש המדינות, על כל ההבדלים ביניהן, מציגות אתגר דומה לעולם הדמוקרטי. זהו איננו אתגר ראשוני או מקורי, אלא זה שהעסיק את המערב במשך רובה של המאה ה-20 הרת הגורל. אתגר הדיקטטורה המאיימת. מגרמניה הנאצית ועד לעיראק של סדאם חוסיין, הדוגמאות ברורות. מיליוני מילים נכתבו על הדרכים להתמודד עם משטרים כאלה, במיוחד כאשר הם מחליקים אל המסלול הקבוע של התנגשות עם המערב.
אבל הקהילה הבינלאומית נזהרת מאוד, אפילו מאוד מאוד, לא לקשור בין שלוש הצרות הגדולות שלה כרגע, איראן, סוריה וצפון קוריאה. צלקות נאום "ציר הרשע? של בוש עודן ניכרות בשיח הפוליטי העולמי. יצירת הקשר כזה, בגלוי, עשויה להביא את שלושת המשטרים לבריתות רשמיות יותר ולהקצין את מהלכיהם. במקביל, היא גם יכולה להצדיק פעולות נרחבות ומלחמתיות מערביות נגד פיונגיאנג, טהרן ודמשק. זה רעיון מסוכן, להתחיל להביט בהן בתור מה שהן. שוב ושוב מדברים הדיווחים העיתונאיים בעולם על כך שהמשטר הסורי החל, בייאושו, "להרוג בבני עמו" או "לכוון את הרובים על אזרחיו שלו". הפער הקוגניטיבי כאן בין המערב והמציאות בשטח חשוף ומבעבע. המשטר הסורי לא שינה דבר בהתנהלותו או בדרך החשיבה שלו. הוא נהג כלפי המתקוממים בחומס או בחלב או באידליב בדיוק באותה דרך שבה היה נוהג לפני עשר שנים. הוא נהג כלפיהם, בקנה מידה גדול, כפי שנהג כלפי פעילי אופוזיציה יחידים במשך כל שנות משטרו.
האכזריות לא התפרצה פתאום, והיא איננה מבטאת ייאוש. משטר אסד מבצע את הפונקציה היסודית שלו, להמשיך לשלוט, ולצורך כך הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות: לדכא. עכשיו נגזר עליו להרוג אלפים בשנה, ולא כמה עשרות או מאות. השינוי היחיד הוא הכמות. זה מה שדיקטטורה עושה.
בתודעה הליברלית יש להג מתמשך על הדרך שבה הגלובליזציה ומהפכת המידע והפייסבוק שינו את העולם. הדרך שבה הדמוקרטיה הפכה לאופציה היחידה. האמת היא שלגלובליזציה יש צדדים אפלים, והאינטרנט שינה הרבה בחיינו, אבל לא את הדיקטטורה. כמו וירוס, היא מגלה עמידות מפתיעה ויכולת אינסופית לייצר מוטציות יעילות.
העובדה שאסמה אסד
יכולה לעשות קניות באינטרנט משנה מעט מאוד לתינוקות שגוועו בלי חשמל בבית החולים של חומס, וחשיפת האימיילים של משפחת השלטון - הוכחה ניצחת לניצחון מהפכת המידע - עשתה עוד פחות לערעור המשטר הסורי. ההפתעה הגדולה באמת היא הדרך שבה העולם מתפתל ומהסס בהתמודדותו עם מקרים של רוע מוחלט; זו בהחלט הפתעה בהתחשב בהיסטוריה. התגובה של המערב היא ניסיונות כושלים לגינוי במועצת הביטחון או הפסקת אש מדומה, שאיש לא מאמין בה, המוכרזת בחגיגיות על ידי רוצחי המונים. תנופתה של הדמוקרטיה, מדרום אמריקה דרך אפריקה והמזרח התיכון ועד לאסיה, הציבה את הדיקטטורים במצור; זה מצב מסוכן. לא רק להם.
nadav.eyal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם