קצין יקר, נכשלת במשימה
אם בחרת לתקוף בנשקך אדם שמביע את עמדתו באמצעים לא אלימים, אתה הוא החלש, אתה הוא הפחדן, אתה הוא הקורבן. מכתב ממילואימניק מזועזע
למראה התמונות שלך מכה את המפגין הדני, עלתה בי שאלה אחת בלבד: מה ענית כאשר נשאלת "מדוע ברצונך להיות קצין בצה"ל' במיוני הקצונה שלך?" האם היה זה הרצון לשרת את המולדת? להגן על ביטחון ישראל? או אולי הרצון לתרום למדינה?
אם ענית את אחת מן התשובות הנ"ל, הרי שביום בו הרמת את נשקך להכות אדם לא חמוש, כשלת במשימתך.
לא זו בלבד שבפעולה רגעית זו של התלהמות היית לכלי שרת בידי שונאינו, אלא שגם מחקת במחי יד את אחד מערכי היסוד של צה"ל, והוא טוהר הנשק. במקום להפגין סובלנות, איתנות ואמונה בצדקת דרכינו, בחרת להפגין חוסר אונים בפני כל. למרות רצונך המבורך לתרום למדינת ישראל, הצגת אותנו כמדינה חלשה, כצבא חלש וכעם חלש, הפונה לתוקפנות כתגובה לביקורת.
אי לכך, ולמרות שאין בלבי ספק שתרמת רבות לביטחון מדינת ישראל עד כה, אינך יכול להמשיך ולהתהדר בתואר של קצין בצבאה של מדינה דמוקרטית.
אין בכוונתי להתייפייף, ואני מודע היטב ללחץ בו נתונים חיילנו אשר נאלצים להתמודד עם אוכלוסייה אזרחית ספק עוינת ספק שוחרת שלום. דווקא בשל כך אני סבור שמקרה זה צריך לשמש משל לכולנו.
כלומר, לפני שאנו ממהרים לדמיין כל אדם המביע עמדה המנוגדת לאמונתינו כלבוש במדי אס.אס,
ולכל אלה המצדיקים את פעולות האלימות כלפי פעיל שמאל כזה או אחר – בין אם אירופאי ובין אם לא – בכך שאבותיו ובודאי השמידו יהודים בשואה.
הרשו לי להזכיר לכם מקום אחד ביד ושם. אי שם, בקומפלקס העצום הזה שלא נותן לשכוח את גבולות הרוע האנושי, ישנה נקודת אור. במקום זה עומדת לה סירה של המחתרת הדנית, אשר עשתה כל שביכולתה להבריח יהודים מידי הצורר הנאצי, תוך חירוף נפשם וללא תמורה.
למעשה, כל דנמרק – אפרופו ארץ מוצאו של הפעיל שהוכה – חברה לה יחדיו על מנת להציל כ-90 אחוז מהיהודים שבקרבה. בשל כך, כמקרה חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, הוענקה לכל העם הדני, כאיש אחד, הכרה כ"חסיד אומות העולם".
ואני תוהה, אולי בכל זאת לא כולם באים להורגנו. אולי בכל זאת הגיע הזמן להירגע ולהוציא את האצבע משמורת ההדק.
הכותב הוא מילואיניק גאה (בדרך כלל) וסטודנט בטכניון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם