לקראת המטס הבא
ההתנגדות לכיבוש תגבר. זו אינה מזימה - זו עובדה. הממשלה מצפה שכולם יבלעו את היעדר ההתקדמות לסיום הסכסוך אבל יש כאלו שימשיכו לנסות להגיע לכאן, בכל דרך שיצליחו
עוד לפני הדחיפות ולפני הצעקות, השוטרים מיהרו להסתער על פיסת הנייר. אז בהחלט: ברוכים הבאים. אבל לאן?
גם מי שטרח להסתייג מהתנהלות הממשלה, עשה זאת מטעמים טקטיים בלבד, ונדמה שבעיקר ביקש להוכיח שבהזיית ה"הסברה", לנתניהו עדיין יש מה ללמוד.
איתן הבר תהה: "במקום לחכות לפעילים התימהונים עם פרחים, להעלות אותם לאוטובוסים ולהוביל אותם ישירות למחוז חפצם בבית-לחם, יוצאים שוב ראשי מערכת הביטחון וכוחות
כלומר – מי שמבקשים למחות נגד הכיבוש באופן לא אלים הם "תימהונים", ומה שצריך היה לעשות, משיקולים הסברתיים – שהרי אילו שיקולים אחרים בכלל יכולים היו להיות? – זה לסלק אותם למחוז חפצם, בשקט ובמהירות. כל העניין הוא מטרד, והפרשן מייעץ לראש הממשלה איך להיטיב לטפל בו.
באופן דומה, בן דרור ימיני מתאר במעריב את "המטס" בתור "מלכודת" שישראל כושלת לתוכה: "מטרת המארגנים היא אחת: לצייר את ישראל כמדינה שחוסמת 'פעילי שלום'. הטרגדיה היא שהם ישיגו את מבוקשם".
ימיני מגדיל וקובע בנוגע לפעילים ש"רק דבר אחד מעניין אותם - חיסול מדינת הלאום של העם היהודי". לא פחות. אבל אף שהם מבקשים להשמידנו, גם לימיני עצות טקטיות משלו: "במקום חסימה, ישראל הייתה יכולה וצריכה לקבל את הבאים עם מנשר קצר על שלום".
אולי במקום לנסות ולהתחרות במשרד התעמולה על איכות ה"הסברה", מוטב להתייחס באופן ענייני? אולי במקום זיהוי מזימות ותחבולות מדומיינות, מוטב ראשית לנסות ולבחון את הדברים לגופם?
ההתנגדות לכיבוש תלך ותגבר. זו אינה מזימה; זו עובדה, זו עמדה מוסרית, והיא נאמרת בריש גלי, בכנות וביושרה. הממשלה אולי מצפה שכולם יבלעו בתודה ובשתיקה את היעדר ההתקדמות לסיום הכיבוש בערוצי ההצגה החלולה המכונה "המשא ומתן" בין ישראל והרשות הפלסטינית, ויש השמחים לעשות זאת. אבל גם ישנם אלו שלא, ומספרם ילך ויגדל. זו אינה הערכת מצב, כי אם עמדה מוסרית אופטימית.
כך שהשאלה איננה מה הממשלה עושה מבחינה הסברתית כדי להיטיב ולהחביא את "המטס" – השאלה היא מה היא עושה מבחינה מעשית כדי להביא לסיום הכיבוש. וביתר דיוק, מאחר שלא זו בלבד שאינה עושה דבר כדי להביא לסיום הכיבוש, אלא ההיפך – מנצלת את השנים החולפות כדי לקבוע עוד ועוד עובדות בשטח – אזי למעשה השאלה איננה מה עושות ממשלות, אלא מה עושים אנשים, מעשית, כעת, כדי להביא לסיום הכיבוש.
השטחים הפלסטיניים כבר במידה רבה פוררו ליחידות נפרדות, נוחות לשליטה; אלא שלא רק בשטחים מתרחשת ההיפרדות: בתוך הקו הירוק, ישראל עוברת תהליך היפרדות תודעתי.
הישראלים מופרדים בהדרגה מדעות ועמדות שהממשלה קובעת שיש להרחיק – אינטלקטואלים זרים, פעילי שלום מסוכנים, אקדמאים חתרניים והרשימה הולכת ומתארכת. המחסומים התודעתיים הללו אינם מוחשיים כמו גדר ההפרדה, אבל הם שרירים וקיימים. תודעתית, המחסומים גם כאן.
ואם כך, השלטים שהונפו בנתב"ג לרגע חולף "ברוכים הבאים לפלסטין" היו מדויקים למדי, ולא רק כברכת "דרך צלחה" בדרך לבית לחם.
ואולי בעצם זו הסיבה מדוע נדרש גדוד של שוטרים כדי לנסות ולהשתיקם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם