ניצולים, לא מסכנים
יש להם דימוי עלוב, אבל לצד האמפתיה לנזקקים יש לזכור שרוב ניצולי השואה לא חיו חיי עליבות אלא בנו חיים משגשגים ומעוררי השראה
רגע לפני ערב יום השואה, לפני הצפירה והעצרות, כשמתפרסמים שוב הנתונים על כך וכך ניצולי שואה קשישים וחולים שעדיין חיים בתנאי עוני ודלות - צריך להזכיר, עם כל האמפתיה: לא אלה ניצולי השואה המייצגים את רוב רובם של מי שעלו לכאן אחרי המלחמה, לא אלה ניצולי השואה שאני הכרתי ומכירה.
הדימוי הזה עושה עוול לכל אותם ניצולים שעלו מאירופה אחרי המלחמה-נטולי משפחה וחסרי כל - ובנו כאן לא רק חיים חדשים ומשפחות לתפארת, לא רק קריירות וחיי עבודה מרשימים, אלא בעיקר נטלו חלק בבניין הארץ עצמה: חברי קיבוצים ומושבים שבנו יישובים לתפארת, אנשי אקדמיה וצבא, אנשי תעשייה ומסחר - בכל תחום שהתפתח במדינה הצעירה ניתן למצוא את טביעת ידם של ניצולי השואה, כתף אל כתף עם בני הארץ שכבר היו כאן.
הם הגיעו לכאן ורוססו בדי-די-טי, ממש כמו העולים מצפון אפריקה. רובם נשלחו למעברות, ויצאו משם בנחישות ובעבודה קשה. היו שהצטרפו לדירותיהם הצפופות של קרובי משפחה. אחרים,
נטולי משפחה, כמו אמא שלי, יצאו מהמעברה, עבדו בכל עבודה אפשרית ושכרו בפרוטות חדר כביסה על גג. הם לא ריחמו על עצמם ולא חיכו לסיוע מאיש - ובמדינה הצעירה והענייה גם לא היה מי שיסייע. הם פשוט יצאו לעבוד בחריצות עצומה, התחתנו, ילדו והקימו לעצמם חיים מעוררי כבוד. רובם גם לא אהבו לדבר על מה שקרה "שם", ולא ניצלו את עובדת היותם ניצולי שואה בשום צורה.
רוב הישראלים ממילא לא הבינו אז מדוע לא "התמרדו" נגד הנאצים, ראו בהם צאן לטבח ו"אבק אדם", אם לא הביטו בהם ברחמים מהולים בהתנשאות. רק אחרי משפט אייכמן החלו הישראלים הוותיקים להבין קצת יותר, אבל הניצולים של אז לא חיכו להבנה ולחמלה. אלה שאני הכרתי רצו והצליחו להקים כאן חיים חדשים, ללמוד, להתבסס ולגדל דור של צברים בריאים בנפשם - "ילדי שמש חייכנים".
הדור הזה, היום כבר בן 80 פלוס - רובם, אגב, פנסיונרים ממקומות עבודה מסודרים - אינו "מסכן" או "עלוב" בשום צורה, וממש לא מעוניין שיתייחסו אליו כך. אם כבר, הם מעוררים הערכה והשראה - ולא רק מפני שעברו את התופת ונותרו בחיים ושפויים, אלא בעיקר מפני שהצליחו להקים לעצמם כאן חיים חדשים, חיי משפחה ועבודה ותרומה לכלל. זה, מבחינתם, ההישג הגדול והאמיתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם