הפצוע הסינתטי
יום במשטח הסקי המלאכותי בגלבוע, מקום שהמכאובים בו אמיתיים בהחלט
מאיפה מגיע היצר ההתאבדותי הזה? מילא הקמיקזות במלחמת העולם השנייה - להם היה סוג של סיבה להתרסק ככה על משחתות אמריקאיות. גם ליהודים על המצדה הייתה איזו השקפה אידאולוגית שהניעה אותם אל עבר ההתרסקות הסופית. אבל להתרסק סתם ככה, בלי סיבה טובה, על המדרון התלול, במסגרת מה שמכונה "סקי" - זה סתם אידיוטי. אז למה? למה באמת?
יש עוד שאלות לא פחות מעניינות, כמו מי למשל היה האדם הראשון שהגה את רעיון הסקי? איך בדיוק זה קרה? האם במקרה הוא עלה על שני קרשי עץ והחליק מטה בשלג, או שהיה זה עניין יזום מראש? ואם היה זה עניין יזום מראש, איך הגה את התאוריה המהפכנית, שאם תחבר שני קרשי עץ לרגלייך ותידרדר במדרון המושלג, זו תהיה חוויה מהנה?
והכי חשוב: האם האמין שיום יגיע וההמצאה שלו תהפוך לאלפי אתרי סקי יוקרתיים ומלוקקים, תקועים כמו קוץ בתחת של מיטב רכסי ההרים המושלגים בעולם? אבל אין ספק שהשאלה המרכזית היא: למה? פשוט למה? למה לעשות את זה?
סקי בגלבוע הוא אתר "כל ישראלי", מין קומפלקס ענק (אין דבר שהציבור הישראלי יותר מחבב מאשר את המילה "קומפלקס") בעמק יזרעאל, שכולל בתוכו את המוצר המרכזי: משטח סקי סינתטי, ומסביבו כל מיני תופעות לוואי כמו מגרש קרבות לייזר, שטח מיוחד לטיולי אופניים, אולם אירועים, מיני לונה פארק, מסעדות ועוד ועוד. כמו כל לוקיישן "כל ישראלי", רוב הסיכויים שכבר הייתם שם. או שאתם הולכים להיות שם. בשבת הקרובה. עם הילדים שלכם. ואם אין לכם ילדים, אל דאגה, יספקו לכם ילד נייד זמני בהשאלה.
גם אני הצטיידתי באחד כזה. בילד נייד להשאלה. הילד שאני באתי איתו הוא דווקא אחד הילדים האהובים עלי. קוראים לו עידו, הוא בן עשר וחצי, הוא האחיין של אשתי, ולעומת רוב הילדים בגילו הוא איננו מטרד סביבתי.
הבעיה איתו שבזמן שאני עדיין ניסיתי להבין איך לא מתרסקים כל שלושה מטרים במסלול
לפני שנמשיך, אולי כדאי שאסביר מהו בדיוק סקי סינתטי. ובכן, זה די פשוט: זהו בעצם סוג של דשא סינתטי בצבע לבן, אשר באופן קבוע מושקה במים רבים, וכשאתה גולש עליו (עם המגלשיים המותאמים במיוחד לגלישה סינתטית) הוא נותן לך תחושה דומה, כמעט אחד לאחד, לגלישת סקי בשלג. זה כל הסיפור.
כששאלתי את אנשי האתר מדוע בעצם שאדם יגיע אליהם לסקי הסינתטי ולא ל"דבר האמיתי" בחרמון, הם ציינו בפני שלוש סיבות: 1. כי אתר החרמון פעיל רק חודשיים בשנה, והם פתוחים כל השנה. 2. כי לרוב האנשים בארץ זה הרבה יותר קרוב. 3. כי זה יותר זול מהחרמון. בהרבה.
"אני לא יודע אם אנחנו מוכנים למסלול הפרימיום", אמרתי לעידו בחשש. "נראה לי שצריך להתאמן עוד קצת במסלול ילדים, שלא ניפצע או משהו". אבל הוא לא רצה לשמוע על אפשרות כזו בכלל, ואמר שכבר יצא לו לפתוח פעמיים את הסנטר והוא לא מפחד לפתוח אותו שוב. "אני דווקא כן מפחד", עניתי, "לי לא יצא לי לפתוח את הסנטר אף פעם, ואני לא רוצה פתאום עכשיו, בגיל 29, אחרי ששמרתי על סנטר נקי כל השנים האלה".
זה לא עזר לי. תוך חמש דקות היינו בקצה מסלול הפרימיום, כשלפנינו 280 מטר של שיפועים ורמפות שיכולים לשלוח כל אדם היישר לטיפול נמרץ. עידו יצא ראשון וגלש במדרון הפרימיום כשהוא מפגין כישרון טבעי לגלישת סקי. רק לפני 20 דקות הוא גלש בפעם הראשונה בחייו, אך עובדה זו לא ניכרה כלל בגלישתו. הוא לא נפל ולו פעם אחת, ובאופן כללי גרם לכל המסלול להיראות הרבה יותר ידידותי ממה שהוא באמת.
לאחר שהגיע בבטחה - ובאלגנטיות, יש לציין - לקצה המסלול, הוא נעצר, הסתובב אלי וסימן לי בידו שתורי לצאת לדרך. לא הייתה לי ברירה. לאט לאט, בהליכת פינגווין, קירבתי את עצמי אל עבר הירידה ונתתי לכוח המשיכה להתעלל בי. תוך שניות כבר הייתי במהירות עצומה, שגרמה לי לחשוב את מה שאני חושב בכל פעם שאני עולה בטעות על רכבת הרים: "אמא, אני רוצה לרדת".
פתאום יכולתי להבחין שאני מתקדם אל עבר רמפה גדולה ומפחידה. וזה לא שרציתי להתקדם אל הרמפה המקוללת הזו. ממש לא. אבל לצערי עדיין לא ידעתי איך פונים בסקי, פשוט משום שעדיין הייתי בשלב הראשון של לימודי הסקי: איך לגלוש בלי ליפול. כך שלא הייתה לי ברירה אלא להמשיך בכיוון שהמגלשיים לוקחים אותי.
ואז זה קרה: עליתי על הרמפה במהירות עצומה והרגשתי איך אני מתנתק מהאדמה. השניות המשיכו לחלוף, ואני חשתי איך אני נוסק עוד ועוד באוויר, עד לגובה של כמה מטרים. בשלב הזה כבר ראיתי בדמיוני את חדר החולים שיוקצה לי בבית החולים של עפולה, ואת כל גרעיני עפולה שבטח כולם מפצחים שם.
אבל עוד לפני שגמרתי לדמיין את האשפוז שלי בעפולה, התרסקתי על השלג הסינתטי במכה. מיד הרגשתי איך המים שעל משטח השלג הסינתטי חודרים לבגדי, וכשהרמתי את ראשי יכולתי להבחין שהייתה זו התרסקות כל כך רצינית, עד ששני המגלשיים שהיו לרגלי התנתקו ממני ועפו למרחק של כמה מטרים. במהלך ההתרסקות הצלחתי גם לדפוק את ברך ימין באדמה הסינתטית, וזו החלה לכאוב לי. מאוד.
בשארית כוחותי זחלתי על מרבדי השלג הסינתטי כדי לאסוף את המגלשיים שלי, ופתאום ראיתי ילד קטן, בן שבע אולי, בחולצת כדורגל של ברצלונה, מגיע ממעלה המדרון בגלישה היישר לכיווני. מיד זזתי כדי שהמטורף הזה לא ידרוס אותי. עשרה סנטימטרים אולי הפרידו בינו לבין הדריסה, עד כדי כך שכשחלף על פני יכולתי לחוש את הרוח שהוא מחולל. "חרא קטן", חשבתי לעצמי, "זומם לדרוס אותי ולהפוך אותי לפצוע סינתטי".
כשצעדנו אל עבר האוטו אמרתי לעידו, "את האמת, עידו, אני פשוט לא מבין למה שבן אדם ירצה להשליך את עצמו במדרון ככה, עם שני קרשי עץ שמחוברים לו לרגליים".
" לא יודע", השיב עידו, "כי זה כיף".
כיף, חשבתי לעצמי, איזה קונספט משונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם