הסדר הנכון
(גם לסופרים גרמנים מותר לסלוח על איפה הם היו בשואה, אבל לא על כתיבה גרועה)
גינטר גראס הוא סופר מצוין לכל הדעות, אבל איני יודע מה היה קורה אם הייתי קורא את ספר המופת שלו "תוף הפח", שהתפרסם בעברית בשנות השישים, לפני יציאתו מהארון הנאצי שלו באיחור של יותר מ-40 שנה, ב-2006, ואחרי שחיכה עוד שבע שנים פרסם את השיר המיותר "זה חייב להיאמר", שבו גינה את ישראל כמעצמה גרעינית והזמין עליו התקפות צפויות, כולל הכרזת שר הפנים שלנו שהוא אישיות בלתי רצויה. האם הייתי נהנה ונרגש כל כך מ"תוף הפח" אילו ידעתי שהמתופף שירת שירות פעיל באס-אס?
כמי שמאמין שהאדם הכותב חייב לא להתבייש בחשיפת הביוגרפיה שלו, מבישה ככל שתהיה, הסדר הנכון המומלץ לטובת הר גראס היה צריך להיראות כרונולוגית כך:
1. להסגיר את הסוד האפל על הנער גראס שהיה חבר נלהב ב"היטלר יוגנד".
2. להתנצל בפני
3. לפרסם את "תוף הפח" ואת ספריו האחרים.
4. לנזוף בישראל בשיר שהשורות הראשונות שלו הן "מדוע אני שותק זמן רב מדי. . . ." ובהמשכו הוא נוזף בנו כהוגן כמסכני השלום העולמי.
ושלא תחשבו לרגע שאינני מסכים עם ליבת השיר המבקשת פיקוח גרעיני על כל מדינה אטומית, אבל כמי שהשתייך לעם שסיכן את שלום העולם יותר מכל עם אחר לפניו או אחריו, גינטר הוא האחרון שמותר לו לכתוב על המדינה שהקים עם שאותו עמו ניסה להשמיד, ועוד בלי פצצה גרעינית כעל "אזור אחוז טירוף", ובכך לחזק את האנטישמיות ושנאת הזרים שעדיין רוחשת בארצו, בגלוי ובמסתרים. ככה שלפי הסדר הנכון יפה יהיה אם הוא יתנצל עכשיו, ואולי גם אנחנו נסלח לעוד סופר כל כך טוב שכתב שיר כל כך גרוע.
הנס פאלאדה הוא סופר גרמני שציבור הקוראים הישראלי הכיר רק בשנים האחרונות אחרי שיצא לאור ספרו החשוב "לבד בברלין", שהגיבורים שלו היו שני גרמנים טובים לעומת כל כך הרבה גרמנים רעים.
הספר הפך לרב מכר היסטרי, לא רק משום שגרמני טוב בשנות מלחמת העולם השנייה היה מצרך נדיר, אלא משום שפאלאדה יודע לכתוב סיפור טוב, ומה שהנחה את כתיבתו של הנס בימיה החשוכים של ארצו היה הנחיצות לכתוב משהו גם כשהוא כלוא, בכתב סתרים, כשהוא מסכן את חירותו ושפיותו למען חשיפת הרשע שאף סופר לא מדווח עליו.
שנתיים אחרי שהתפרסם אצלנו "לבד בברלין", התפרסם כעת בעברית ספר משובח אחר שלו, "בארצי הזרה לי", ושוב , הסדר חשוב: אחרי שסיימתי לקרוא בשקיקה את הספר הזה, שהוא בעצם יומנו האישי של פאלאדה, הבנתי שאם הייתי קורא אותו לפני "לבד בברלין" הייתי יודע מה שלא רציתי לדעת: הנס שלנו היה אנטישמי כמו שאר בני עמו; הוא חי בגרמניה תחת שלטון היטלר והתעלם לחלוטין מהשמדת היהודים; הוא לא חשב ולו לרגע להגר לארץ אחרת אלא האמין במה שכינה "הגירה פנימה", וככל שאתה מתעמק בסיפור חייו הנוראיים של הסופר, אתה מבין שלא הייתה לו בעיה גם לעבוד בשירותו של שר התעמולה יוזף גבלס וגם להאמין שהוא יכול להישאר בגרמניה ולנסות לתקן אותה, ולצאת נחמד עם התנצלויות מביכות ("בבית שלי מעולם לא אמרתי 'הייל היטלר'").
אלא שבספר הזה, גם כשהוא נכתב בבית סוהר לחולי נפש, מקודד ומסוכן לכותבו, פאלאדה משחרר יותר מפעם אחת סלידה הגובלת בתיעוב של היהודים הנקרים בדרכו.
"בשעת סכנה", כתב פאלאדה על אחד ממכריו היהודים, "יחוש היהודי קרבה גדולה יותר ליהודי אחר. . . מאשר אל חברו הכי נאמן שאינו יהודי. הכרתי בעובדה שהיהודים הם שהקימו את המחיצה הזאת בינם ובין עמים אחרים, כפי שטענו הנאצים, ואנחנו לא רצינו להאמין בזה. . .".
או, "פרופסור נתנזון שיושב לו שם במצב רוח מצוין ואוכל לתיאבון צלי ברווז על חשבון הרייך הגרמני".
כקורא קשוב אתה תמה ולעתים ממש כועס, אבל אינך יכול לשפוט את הסופר האומלל והמושפל הזה, שהמפתח להבנתו הוא קודם כל העובדה שהאיש, בלי שום קשר לנאצים, היה אלכוהוליסט וג'אנקי, וההתמכרויות שלו היו חזקות מכל שליחות חברתית של סופר, אם יש בכלל דבר כזה.
אני מתאר לעצמי שקוראי העברית לא קראו עד כה את הספר הטוב ביותר של פאלאדה, לדעתי: "השתיין" (אני קראתי את התרגום האנגלי המצוין שלו שנקרא "THE DRINKER"), ואין לי ספק שזהו הישר והאמיץ מכל ספריו.
בספר הזה נמצא כל סיפור היומן האישי של "בארצי הזרה שלי", אלא שכספר דמיוני לכאורה, הוא מציג את הגיבור העלוב שהשתייה הורסת את משפחתו ואת חייו, אבל אין שם שום תובנות פוליטיות, רק כאבו של האדם המכור והאבוד שנשלט על ידי הבקבוק, שזה אולי המשל המושלם על הגרמני שהתמכר למשטר הנאצי.
לכן, למי שרוצה באמת להכיר ולהוקיר את הסופר המיוסר והגאוני הזה, שביומנו נשמע כה יהיר ונהנתן, צריך לקרוא את כתביו בסדר הזה: 1. "השתיין" ; 2. "בארצי הזרה לי" ; 3. "לבד בברלין" ;
להתחיל מספר דוסטויבסקאי של חולה נפש, להמשיך אל ספר שהוא התנצלות של מכור קצת אנטישמי, ולסיים בקינוח המרתק שמציע "לבד בברלין", שבו דחוף לנרקומן המטורף להחזיר את כבודו האבוד ב-24 ימים של כתיבה מטורפת ולכתוב יצירה כה מרתקת ואנושית, שמתעלה על כל כתביו האחרים.
ואחרי הספר הזה הוא אכן השתחרר גם מבית המשוגעים של גבלס, זכה לראות את ארצו נענשת כפי שאף סופר לא יכול היה להעניש אותה, לחיות כמה שבועות תוך כאבים של גמילה קשה, ורק אז לעצום את עיניו, שלושה שבועות לפני שהספר הנמכר ביותר שלו יצא לאור. בסדר הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם