מחלת השכחה
כשאנחנו מתעלמים מסרבנותו הסדרתית של אבו מאזן או דואגים לרווחתם של מרצחים אנחנו תורמים בלי משים לתקיעותו של תהליך השלום
הבעיה שלי היא לא עם ההסכם שנסגר עם האסירים הפלסטינים, אלא עם הפרופורציות שלנו. נדמה שכל הזמן קיים צורך להזכיר לכולם באיזה סרט אנחנו חיים, מי משחק את הדמות של הטוב ומי משחק את הדמות של הרע, ועל מה בעצם מדברת העלילה. המדיה בעולם כולו, וגם אצלנו, כל כך דואגת להטיף לשימור הזכויות של המרצחים עד כי לפעמים היא שוכחת להזכיר שמדובר ברוצחים אכזריים.
באותו אופן פועלת המדיה גם לגבי נושאים אחרים. אחרי הכל, הסיבה לקיומו של ההסכם הזה היא לא האמונה השלמה והעיוורת בכך שהבטחתם של טרוריסטים לא לעסוק יותר בטרור מתוך בית הכלא היא משהו שאפשר לסמוך עליו יותר מדי. הסיבה האמיתית היא אי-הרצון להבעיר עכשיו אזור רגיש מדי ממילא, בתאריך רגיש מדי ממילא, עם אסיר שבמקרה ימות פתאום מרעב ויביא לתסיסה ציבורית שלא ממש תתחשב
בסיבה למעצרו.
אבל בואו לא נשכח שסיבה נוספת להגעה להסכם היא עשיית מחווה שאולי תקדם קצת את הסיכוי לישיבה משותפת עם ההנהגה הפלסטינית לשיחות כלשהן, אפילו על מזג האוויר, אז נכון שרוב הסיכויים הם שכל המחווה הזאת היא לא יותר מאשר ספין קטן נוסף מתוך שק הספינים של נתניהו. ועדיין, אנחנו מקבלים את הסרבנות המתמשכת של אבו מאזן להידברות כלשהי באדישות מוחלטת. היא הפכה עבורנו מובנת מאליה, אנחנו לא מבקרים אותה בכלל ולא מתעסקים אפילו בשאלה אם היא מוצדקת או לא. למה, בעצם, הפסקנו לבקר את הסרבנות של ההנהגה הפלסטינית? האם יש לנו סיבה טובה, האם התייאשנו או האם סתם שכחנו, מרוב שזה הפך לעובדה רגילה ושגרתית?
אולי דווקא עכשיו, עם הקואליציה הרחבה כל כך שלכאורה יכולה לאשר מהלכים משמעותיים הרבה יותר בקלות, הגיע הזמן לעשות "רענון." בואו נתחיל בזה שנשאל את עצמנו את השאלה הפשוטה והבסיסית: האם משא ומתן משמעותו להתבצר או להתפשר? איננו יכולים לצפות שכל דרישותיו המוקדמות של אבו מאזן למשא ומתן יתמלאו אי פעם. נתניהו יצטרך להתגמש קצת, אבל בעת ובעונה אחת גם אבו מאזן צריך להתגמש. כל עוד אנחנו לא מבקרים את סרבנותו, אנחנו בעצם מעודדים אותו להתבצר במקום להתפשר. בעייפות החומר ובחוסר הביקורת שלנו אנחנו מסייעים מבלי משים להמשך תקיעותו של תהליך השלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם