בין שני קטבים
הוויכוח האידיאולוגי שיחיד שמתנהל בישראל הוא בין קיצוניים – מימין ומשמאל. הבעיה מתחילה כשהם גוררים לתוכו את המדינה כולה
האם ייתכן שגורלם של חמישה בתים העסיק אותנו יותר מאשר התפוררותם של שירותים חיוניים כמו רפואה ציבורית וכבאות?
היגיון אולי אין, אבל הסבר הגיוני אפשר למצוא. כנראה אנחנו כל כך תקועים בוויכוח האידיאולוגי עד שאנחנו כבר לא קולטים כמה מגוחך לשרוף כל כך הרבה אנרגיה על חמישה מבנים בחור שכוח אל, שבאופן אירוני נקרא בית אל. ובעוד הוויכוח האידיאולוגי הוא בהחלט לגיטימי, נראה שבמקרה הזה לא מדובר בוויכוח אידיאולוגי ציבורי אמיתי, אלא בוויכוח אידיאולוגי בין קיצוניים שגוררים לתוכו את המדינה כולה.
הבעיה היא לא קיומם של קיצוניים כי קיצוניים קיימים בכל מקום, וזה טבעי. הבעיה מתחילה כשהקיצוניים משתלטים על ההוויה של כולם. מצד אחד, השתלטו קיצוניים על דרך קבלת ההחלטות בממשלה, ומהצד השני השתלטו קולות קיצוניים היוצאים נגד הממשלה - והתקשורת חוגגת את אמירותיהם של אלה מול אלה.
אפקט המטוטלת עובד אצלנו חזק: קוטב אחד עושה שריר והקוטב השני מיד מקצין עוד יותר את עמדותיו, וחוזר חלילה. התוצאה היא מנת קיצוניות שהמיינסטרים נאלץ לאכול מדי יום. כשכך הדברים מתנהלים אצלנו, לא פלא שזה הופך להיות הדיבור היחיד על ישראל מבחוץ.
פחות תלויים
כולנו עדים לשיח הבינלאומי האנטי-ישראלי שמשתולל בעולם וללגיטימציה הפוחתת של כל מהלך ישראלי. כולנו מבינים את ההשלכות החמורות, אבל בלי משים תורמים במו ידינו לתהליך ומזינים אותו מדי יום.אנחנו יכולים להתלונן על ההסברה הדפוקה עד מחר, אבל איך אפשר להסביר את המצב שבו המדינה מנוהלת על ידי שני הקטבים שלה?
הפתרון הוא בהתנהלות. ההחלטה לאשר בנייה נוספת בהתנחלויות, לדוגמה, אולי עזרה לנתניהו ללטף את הקיצוניים בממשלתו, אבל גררה גל גינויים צפויים מכל מי שמחשיב את עצמו משהו בעולם המערבי. בתפיסה הציבורית בעולם הוויכוח על ההתנחלויות הפך למכשול היחיד בפני השלום. בפועל, הלוואי שזה היה נכון.
בעיות רבות וסבוכות מכשילות את השלום, חלקן בצד שלנו וחלקן בצד הפלסטיני. אבל ככל שאנחנו מתחפרים יותר בסוגיית ההתנחלויות
ולא שמים לה גבול, אנחנו מחזקים את התפיסה כאילו שם טמונה הבעיה כולה ומרעים את מצבנו.
התוצאה היא שאחרי הצהרתו של נתניהו שום דיפלומטיה ציבורית, מתוחכמת ככל שתהיה, לא תוכל להתמודד עם הנזק. אז איך מפסיקים להזין את הכוח של הקיצוניים? ברור שהאחריות העיקרית היא של ראש הממשלה.
עכשיו, כשסידר קואליציה מקיר לקיר, לנתניהו יש הזדמנות אמיתית להיות פחות תלוי בגחמות הקיצוניים בממשלתו. אבל במסגרת חוקי המטוטלת נתניהו לא לבד. גם התקשורת יכולה להיות מדודה יותר ברמת תשומת הלב שהיא מקדישה לאמירות קיצוניות, על אף העובדה שהן מניבות יותר רייטינג.
רובנו רוצים להיות פחות תלויים בקטבים ולהתעסק בעיקר. השאלה היא כמה כל אחד מאיתנו תורם בהתנהלות שלו למצב הנוכחי, ועד כמה אנחנו לא באמת מאפשרים לו להשתנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם